מחשבות על כאב...

[עוד יבואו ימים]

מחשבות על כאב...

הייתי השבוע בעוד ביקור אצל עוד רופא פרטי שעולה הרבה כסף. הוא לא מאוד תקשורתי, וגם לא חתיך כמו הרופאים האחרים שלי, אבל .. הוא אמור להיות איש שיודע מה הוא אומר. שוב ביקור של שעה. שוב לספר את כל הסיפור של כמעט 9 (!)השנים האחרונות. להבין, שלמעשה עברו כברכמעט 9 (!) שנים מהחיים שלי.. להתבאס מזה. ואז לומר לעצמי.. עזבי, העיקר שאת בריאה.

טפו טפו.. ואז לספר על הפרוצדורה האחרונה, שהייתה גם מסכנת חיים וכושלת... ולהבין שוב, ש.. אילו לא הייתה התאונה הזאת, כל כך הרבה דבירם לאהיו מתרחשים. ומצד שני, כל כך הרבה דברים לא הייתי יודעת. ואז לראות את המבט של הרופא החדש, ולהבין שגם הוא מבין את כל המחדלים. ולראות איך .. זה גם נורא מפחיד אותו פתאום. ואז לראות (ולשמוע) איך הוא פתאום אומר שאחרי כל ה"סיפורים" שלי, הוא לא יכול לעשות לי את הפרוצדורות שהוא מציע במסגרת הקליניקההפרטית, אלא רק בבית חולים.... ולשמוע אותו אומר גם ש- מי שנוטה להסתבך בפעולות רפואיות- פשוט הולך וממשיך להסתבך בכל שאר הפרוצדורות. (איזה יופי, מעודד, לא?) ולצאת ממנו עם ידיעה- שבעצם, גם לו אין שום שפנים בכובע... ולהתחיל לחשוב לעצמי - מה יותר גרוע, המחירשאני משלמת בגללהשימוש במורפין (ותאמינו לי, יש מחירים מטורפים לשימוש קבוע במורפין) או מחיר הכאב בלי תרופות? מה עדיף? להמשיך לחפש "פתרון" (שכנראה איננו בנמצא כרגע, לפחות לא בארץ)? או לוותר על החיפוש, שגוזל זמן, אנרגיה, סבלנות - ולהשתדל לחיות ככה. כמו שזה. עם הכאב, אבל לפחות, בלי חומרים כימיים, שהורסים כל חלקה טובה אחרת בגוף(כולל אברים שכלל אינם פגועים במקור

). ת'כלס, אינ חושבת שהמחשבות האלה הולכות אתי כל הזמן.הןבעיקר הולכות אתי כשמשהו חדש משתבש. (כמו היום, שגיליתי עוד כמה וכמה דברים חדשים ...

) העניין הוא, שאני לא מרשה לעצמי להתבאס, וגם לא מרשה לעצמי להחליט החלטות פזיזות אבל .. צריך להחליט. צריך להחליט אם אני לוקחת את הסיכון והולכת לנסותאת המריחואנה, או מוותרת על האופציה הזאת, כי אין לי אומץ לגלות עוד על גופי מהההשפעות שלה? וצריך גם להחליט עוד משהו - צריך להחליט אם וכמה אני נותנת לדבר הזה להשפיע על החיים שלי. אבל ... בעצם, אני לא ממשיכול ה"לתת" או "לא לתת". זה הרי עושה מה שהוא רוצה. אני חושבת שהבעיה העיקרית שלי היא - שאינ לא מסתגלת לזה ש"זה" קובע את חיי. באופן כזה או אחר... סתם, לא ממש יש לי "פואנטה" כאן, אלא באמת חלקתי את המחשבות של הימים האחרונים...

 

[ענתר]

מצטערת לשמוע את התלאות שלך

האם סיפרת כאן את סיפורך? אני לא זוכרת שראיתי. אני שמעתי עצה ממשהי, שעדיף לחיות מאשר לעסוק כל הזמן בתרופה, ובעצם לפספס כך את החיים. אני מצד שני לא יכולה לחשוב על הרמת ידיים. האם יש מקום באמצע? לגבי מריחואנה רפואית, אני חושבת ששווה לנסות. הניורולוג שפגשנו אמר שאם יש כאבים עזים, אזי אין ההתמכרות כמו לאלה שלוקחים בשביל הי. אז למה לא לנסות? אני חושבת שכן אפשר לתת או לא לתת לזה לקבוע לנו את החיים. קודם כל לא צריך להלחם בזה שאני מוגבלת. כן, עכשיו אני מוגבלת, מחר זה משהו אחר ואם אני מוגבלת, מה הדברים שאני רוצה לעשות למרות המגבלות ואז לנסות לפעול למענן כל יום קצת

גדול

 

[נימ 1]

הרבה דברים,

גם אני מתוך עייפות קשה אז כותב מבולבל, הפעם באמת מבולבל , ובכל זאת : א. כשאת כותבת " עזבי, העיקר שאת בריאה" ... קשה לי להבין . האם כאבים הם לא חולי קשה ? אני מבין מה את אומרת , (כנראה) , גם אצלי - הכל "בריא" הכל מתפקד. אבל מה זה הכאבים ? ב. גם אני תוהה ארוכות מה יש לנו נגד תרופות. (לנו= לא לכולם, לחלקנו) אני מקווה שאתנסח כמו שאני רוצה : את גם, כמוני, "יושבת על הגדר" , הכאבים קשים מנשוא, אבל מושכים שבועות חודשים ויותר את ההחלטה לקחת תרופה מסויימת. גם לי יש ארסנל תרופות מוצע - וזה הזוי לי כמה אני שוקל את תופעות הלוואי של תרופות , כנגד זה שיש לי כאבי תופת שנמשכים לפעמים ימים. מהם תופעות לוואי של סימבלטה - מול לרצות למות מכאבים ? השיקולים , כמובן יותר מורכבים מזה. אף אחד לא אמר שאם אקח סימבלתה - זה יעלים את הכאבים, אולי יפחית אותם במידה מועטה ביותר - ככה שזה גם להוסיף תרופה - וגם לצאת קירח מכאן ומכאן - שהכאבים יישארו. את כותבת שלא רוצה להחליט החלטות פזיזות וזה מובן ,לא רוצים להרוס משהו בגוף שנשלם עליו עוד שנים אח"כ, מצד שני - מה זה "החלטות פזיזות" אחרי 9 שנים של סבל ? לבלות 40 שנה בכאב אבל ב"בריאות" , כדי להציל את הבריאות ולהאריך את החיים בעוד חמש שנים אח"כ ? (סתם הקצנתי ונתתי מספרים) . בשורה תחתונה - רוצה לומר , ש ההתלבטות הזאת היא מעניינת כשלעצמה ומכיר אותה מאוד (מאוד!) מאצל עצמי, ודבר שני, נשמע באינסטינקט ראשוני שמה שאת צריכה כרגע זה מישהו שיעשה איתך סדר בדברים . ממש יארגן, את האופציות התרופות ,הטיפולים , מה אפשר לעשות, מה כדאי לעשות ראשון , מה יביא יותר תועלת, מה יכול להביא הכי הרבה נזקים וכו', לחפש בחו"ל ? ואולי לנסות קודם בארץ דברים שלא ניסינו לפני שמרחיקים לכת לחו"ל וכו' וכו' אגב, לא תמיד זה מועיל , כי בטח את יודעת יותר מכולם את כל הסיפור. אבל זה מה שנשמע שצריך.

 

[נימ 1]

אני חושב שזה גם

אולי הרצון "לנצח" בלי תרופות, ה"אולי" מחר הזה (אולי מחר הכאב העצום ישכך מעט , ויהיה אפשר להסתדר בלי תרופות) , כאילו ש-אם נצליח בלי תרופות - אז זה אומר שהבראנו. אבל אם נרגיש טוב עם תרופה - אז זה התרופה שעשתה את ההבדל ולא אנחנו. יש הרבה אספקטים בשיקולים האלה. כל הסיפור מורכב.

 

[11161]

אני אכתוב את זה בזהירות

(נכתב בהקשר לנושא עם/בלי תרופות שנימ העלה, ולא בהתייחס לדילמה המעשית של "עוד יבואו ימים", שלי אין את הכלים להתייחס אליה - אני לא מבין בתחום הזה. והבהרה נוספת: אין לי שום כוונה לפגוע/להעביר ביקורת על אף אחד, רק רציתי לכתוב את ההרגשה שלי לגבי זה). אני למשל נעזר בחשבון הבנק שלי (קניות שונות, הוצאות קבועות וכו'), ולא למשל אופה לחם או מכין מכשירים חשמליים, ואני אף לא מרגיש ש"לא אני עשיתי את ההבדל". המשאבים הכלכליים שעומדים לרשותי בעיני הם שלי - בדיוק כמו משאבים פיזיים (חמצן, מזון, דם באיברים השונים) שעומדים לרשותי, בדיוק כמו משאבים כימיים (תרופות) שאני בחרתילקחת, (ואני משלם עליהם). בדיוק כמו שכשחברים שלי עוזרים לי - זה עדיין אני עושה את זה, בדרך זו או אחרת - כי הם חברים שלי. בעיני, הבעיה היא אחרת - לכל תרופה יש עלות ותועלת. בציבור הרחב יש סטיגמה נגד תרופות פסיכאטריות, וכאשר מחליטים לקחת תרופה למרות זאת, באיזשהו מקום יכולה לעלות תחושה או תובנה שהחיים הקודמים שבהם לא היינו צריכים שום תרופה - כבר לא יהיו, שהאיזון הכימי הקודם שהיה במוח, והאמת הסתדרנו איתו בסדר גמור... כבר לא יהיה עוד, שהחלום שיש לנו בראש לגבי "להרגיש טוב" - כבר לא יהיה, המקסימום הוא שתהיה הקלה. לא פיתרון. שהתמונה שהייתה לנו בראש לגבי איך החיים שלנו יכולים להיות - כנראה כבר לא תהיה. "רק" תהיה הקלה, אבל באיזשהו מקום אנחנו כאילו משלימים עם המצב, כאילו "מסכימים" לקבע את המצב. על עצמי, אני רק יכול להעיד, שרק מהרגע שבו יצאתי מנקודת הנחה שעד נניח גיל 80, לא יהיה רגע ללא כאב אצלי - רק אז התחלתי להתקדם, ולראות מה כן אפשר לעשות בתנאים הספציפיים האלו. (ושוב, סיפרתי רק על עצמי, בלי להתיימר לחשוב מה טוב בשביל אחרים)

 

[11161]

מעבר לזה אין לי כרגע משהו חכם לומר. ההחלטה באיזה טיפול אם בכלל להשתמש - מצריכה חשיבה, ולא מעט רקע, כך שעצות אין לי, רק תקווה שתמצאי את הדרך הנכונה (לדעתי בסוף רק את יכולה לשקלל בצורה הטובה ביותר עלות מול תועלת של כל טיפול), ושהדברים ישתפרו. תרגישי טוב.

 

[עוד יבואו ימים]

לאחר היום של היום- החלטתי

לא לוקחת יותר כלום. והלוואי שה' יעזור לי שלא לקחת, ולשרוד.

 

[אופה קטנה 75]

אני מעריצה אותך על היכולת להישאר

אופטימית. כמה זה קשה להיות חיובי כשהכאב לא נותן לך מנוח... כל הכבוד לך ואני מקווה שתגיעי להחלטה ולהקלה בקרוב

 

[ladybug4NLP]

האם הבנתי נכון שמיצית את כל הטיפולים הרפואיים

הידועים לך? היפנוזה (ובכללה היפנוזה עצמית) היא דרך נהדרת לשלוט בכאב, לא רק עבורך אלא עבור כל אחד ואחד שסובל מכאבים אקוטיים או כרוניים. ישנם בארץ מטפלים טובים בהיפנוזה שיכולים לעזור בטיפול, וכן ללמד אותך היפנוזה עצמית שזמינה לך בכל עת שתזדקקו לה. הערה: חוק ההיפנוזה בארץ מאפשר מתן טיפול בהיפנוזה רק לרופא שעבר בהצלחה לימודי היפנוזה ויש לו תעודה (כולל רופאי שיניים) היפנוזה עצמית ניתן גם ללמוד בקבצי וידאו/אודיו המצויים ברשת, אך הייתי ממליצה ללכת למטפל מוסמך ומנוסה בנושא. והערה נוספת: החוק הדרקוני הזה הוא של מדינת ישראל. בכל העולם הטיפול בהיפנוזה מותר לכל ואין התניות ונומע כנראה משיקולים זרים של רצון להשאיר שיטת טיפול מאד מוצלחת בידי קליקה קטנה.

 

[עוד יבואו ימים]

מילה על היפנוזה

היפנוזה, וגם היפנוזה עצמית דורשים שהאדם יהיה מסוגל להתמסר, ולשחרר. היה שלב שבדקתי את האופציה להיפנוזה, אבל .. היה נראה שאינ אל מתאימה לזה. ישאנשים שלא יכולים להתהפנט, כי הם קונטרול פריקס.. ולעניין היפנוזהעצמית, אני לא מגיעה לרמהשל היפנוזה,אבל בביופידבק למדתיכמהטכניקות שבהחלט עוזרות. בכל מקרה, צריך לזכור, שלא מדובר על עניין נקודתי, או חד פעמי. כאב הוא כאב. הוא נמצא שם כל הזמן, ואי אפשר להיות כל הזמן מפוקס לעניין של להפנט אותו או להליחםבו באמצעות התודעה.התודעה צריכה להיות עסוקה גםבדברים אחרים רוב הזמן.

 

[נימ 1]

כנ"ל,

אני לא יכול להגיד שמיטב המהפנטים בארץ ניסו להפנט אותי ולא הצליחו . כמובן שלא. אבל כן על קצה המזלג שניסיתי, ומהכרותי את עצמי - לא חושב שאהיה מסוגל . קשה לי להתרכז (במיוחד במיוחד עם הכאב הזה) , לא יכול עם הדמיונות הקלישאתיים (סורי, זו דעתי) על לדמיין "מקום בטוח" , "מקום נחמד/חוף ים"... קשה לי עם טיפוסי מדרגות דמיוניים וספירה עד 10 לאחור... נכון ששמעתי/שמענו סיפורים על אנשים - בין אם היפנוזה שעזרה להם עם כאבים , ועד סיפורים על אנשים שתחת היפנוזה החדירו להם מחטים עבות לגוף והם לא הרגישו. לא יודע כבר מה להגיד. דיכאון וייאוש.

 

[עוד יבואו ימים]

נימ?

ייאוש? למה יקירי? מה עובר עליך? איך אפשר לעודד אותך?

 

[נימ 1]

..

כאב שיניים לחי לסת 24/7. זה מה שעובר עליי. חוץ מרופא רציני שמתמחה בשיניים ויתחיל להתייחס ולחפש שם משהו - שום דבר לא יכול לעודד. אבל תודה ... נקווה שכולנו נמצא מזור בסוף מהכאבים.

 

[11161]

פעם ניסיתי ללמוד את זה

אותו ד"ר שהייתי אצלו הסביר לי שהיפנוזה עצמית זהו שלב עמוק ואיכותי יותר ביחס לדימיון מודרך. ולגבי דימיון מודרך/הרפייה - ניסיתי לא מעט פעמים. בסוף הבנתי שהרבה יותר מרגיע אותי לעבוד על דברים שאני אוהב מלנוח על חוף הים/טיול פסטאורלי בחיק הטבע (גם אם זה לא רק בדימיון אלא בפועל) אז נתתי לעצמי פטור מהתרגול המיותר (בשבילי) הזה. אני רגוע גם ככה.

 

[ladybug4NLP]

לנימ 1

קודם כל צר לי שאתה סובל כלכך וצר לי שקשה לך להתרכז, ולהתחבר, ולהאמין ועוד קשה לך עם כל מיני דברים אחרים. על פי הדברים שאני קוראת כאן (ורק על פיהן) זה נראה לכאורה כאילו קל לך יותר לשאת יסורי תופת של 24/7 . ממה שאתה כותב יש בך כעס עצום, אתה לא מאמין שאי פעם תיפטר מהכאב, ויתרת על חיפוש של דברים אחרים (ולא משנה כמה זמן זה יקח) או שפשוט לא היתה לך הסבלנות/הרצון/האמונה להתמסר בצורה יסודית לשיטה זו או אחרת. כי אין שיטות קסם (יותר נכון יש- אבל זה לא תמיד עובד על כולם, במיוחד למי שמתנגדים) כי לרוץ מרופא לרופא במשך שנים ולהתלונן זה בסדר. אבל אם שיטה אלטרנטיבית לא עובדת תוך3-5 מפגשים אז זו שרלטנות. דוגמא קטנה: עישנתי המון שנים ובשנים האחרונות הדלקתי 4 קופסאות (למרות שלא עישנתי את כולם עד הסוף) בשנתיים-שלוש האחרונות לפני ההפסקה ניסיתי כל מיני שיטות. גם אני הייתי קונטרול פריק ולא יכולתי לשחרר במחיצתו של אבשלום דרורי ז"ל שאמר לי בקול בס עמוק: "ועכשיו יקירתי, הנילי את ראשך על כתפי והרגעי" כמובן שלא יכולתי להרגע למרות שבעלי היה בחדר. בין השאר ניסיתי אצל מטפל מקסים שעבד בשיטת פרופ' קמפנלי (כן-זה שגמל את שמעון פרס) מאחר ואני מעריצה את שמעון פרס - מה שהיה טוב בשבילו, היה כמובן טוב גם בשבילי. המטפל היה איש מקסים, ידוע מאד ובעל קבלות כמי שגמל מאות אנשים (חלקם גם פגשתי) הוא רק ביקש שאם יש בעיה שנתקשר אליו טלפונית עד השעה 17:00 הכל היה בסדר. ואז הספקות החלו לנקר ואני הייתי "חייבת" לבדוק אם באמת לא אצליח לעשן. הדלקתי, ניסיתי, היתה לי בחילה איומה אבל כמובן ששברתי את השרשרת ולמחרת חזרתי לעשן. חצי שנה מאוחר יות הלכתי למטפל אחר שהשתמש באותה שיטה. פגישה אחת ב-1992 ומאז לא נגעתי בסיגריה. אין לי כמובן שום הסבר מדוע הצלחתי להגמל דרך טיפול אצל X (שדווקא לא ממש היה נחמד אלי או אל המטופלים שלו) אני רק יודעת שהבנתי שעלי להגמל ושאמשיך לחפש שיטה שבה אוכל לגרום לשינוי כי ללא סיגריה לא יכולתי לתפקד. אצלנו המטפלים אומרים ששינוי קורה כש: הכלל הראשון הוא כאשר המטופל מחליט שהוא לא יכול להמשיך במצב הקיים וחייב להיות שינוי, וכל שינוי עדיף על המצב הקיים, ואדם כזה יעבור את חצי העולם כדי להביא לשינוי המיוחל. מה שעובד על אדם אחד לא תמיד עובד על השני. הכלל השני זה להיות מוכן לצאת מאזור הנוחות (ועד כמה שזה נשמע פרדוקסלי - גם יסורים יכולים להיות אזור נוחות) ישנם אנשים שהם משוטחים ומנותקים רגשית desynthesizedלמשל וכדי להרגיש שהם חיים, הם חותכים את עצמם בכל מיני מקומות בגוף. כי כשכואב - משמע אני חי. זה רע מאד לסבול כאבים, אבל רע עוד יותר לאבד את התקוה לשינוי

 

[עוד יבואו ימים]

תודה !

ג'ודי, תודהרבה על התשובה הכל כך מושקעת. ותודה על הדברים שכתבת מסכימה עם כל מילה שלך. ומסכימהגם עם זה שצריך להחליט שרוצים את השינוי. וגם להחליט - שמוכנים לנסות באמת כל דבר. ונימ, אינ יודעת שזה כואב, ואני יודעת שאין לך רווח משני, ואינ יודעת שאתה בוודאי לא בוחראת הכאב ושהוא דווקא כןבחר בך. אבל .. י ש משהו ממש נכון במה שכותבת כאן ג'ודי. ו.. הלוואי שתגיע לשלב שבו תמצא מישהו שיצליח למצוא לך מזור, ו.. שלא תחשוש להתמכר לתחושה של ההרגשה היותר טובה.

 

[עיריתבאאק]

גם אני מסכימה עם ג'ודי,

מה שהיא כתבה זה נכון מאוד

 

[נימ 1]

היי לך, את כותבת מאוד יפה ונכון-לרומן הרומנטי

ואני לא אומר את זה בלעג או זלזול ,כי ההודעה מושקעת, יפה , מעניינת ופיוטית. א. אין כאבים פיזיים בגוף דינם כהפסקת עישון סיגריות. בהפסקת עישון אכן יש צורך בכוח רצון והחלטה, בהפסקת כאבים שרופאים לא יודעים את מקורם - זה דבר אחר. (אלא אם כן תרצי להכליל שכל דבר בחיים הוא עניין של החלטה - שזו תהיה הצהרה נכונה, אבל לא מקדמת אותנו לשום מקום). זה מזכיר לי דוגמא , שברגעים הקשים שלי , הייתי מגיע למרפאות שיניים , ומתחנן , זועק שיעקרו לי כבר שן. הרופא השקול ,המנוסה, זה שלמד, שאוהב להתבדח כי זה מראה על חינוך אירופאי כנראה , מסביר לי שלא עוקרים שן ככה סתם. והוא נותן דוגמא : "אם אדם יבוא למרפאה וישתולל שכואבת לו היד - ויבקש לכרות אותה - הרופא יכרות ?" הרופא צודק - לא כל בן אדם שכואב לו משהו - יבוא לזעוק שיכרתו לו את האיבר הכואב. פה תפקידו של הרופא להיות ה"מבוגר האחראי" - ולעצור מהבן אדם לעשות מעשה שטות. אבל אז אני גם עונה ,שכל מקרה לגופו. עם כל הכבוד לאנלוגיה , אין דינה של כריתת יד, כדין עקירת שן. לא יקרה שום דבר לעולם אם אני אעקור שן אחת או שתיים מהפה סתם. זה לא נעים, זה יהיה יקר (שתלים) , אבל זה יכול להציל את חיי. אני חושב שצריך לעשות פחות ועדות חקירה בעקירת שן , מאשר ב"עקירת" יד או רגל. ב. אני לא הולך ל 3 מפגשים של דיקור ואומר שזו שרלטנות. (ועם זה אני מצהיר ומודה פה שהיו שיטות שלא נתתי להן צ'אנס, והיו כאלה שנתתי להן את מ ל ו א הכבוד. אני דווקא זה שלא מצפה למשהו שיעבור תוך שני מפגשים. לאחרונה אפילו הייתי אצל מטפל (התחלתי סוג של טיפול ברפואה משלימה) - המטפל עצמו הבטיח הקלה תוך 2 מפגשים (אחרת לו יהיה לו טעם "למשוך" את כספי, כדבריו). אני דווקא הייתי זה שהרגיע אותו, ו"נתתי לו זמן" , אמרתי לו שאני לא מצפה שכאב כרוני לאורך כל כך הרבה זמן ייפתר בשני מפגשים, ואני אסמוך עליו אם זה ייקח יותר . הוא התעקש בשלו. ודווקא מבחינתי מטפל שמבטיח הבטחות כאלה זריזות פחות אמין בעיניי, בגדול. לפעמים להיפך - אני נותן קרדיט יותר מדי לשיטה לפעמים . גם אם לא בהגעה. כלומר ? אני תמיד מסייג את זה שטיפול מסויים לא עבד כ-"הוא לא עבד בשביליי" ואז מספר את מליוני סיפורי ההצלחות שכן שמעתי. מעבר לזה , עשיתי פיזיותרפיה - התמדתי חודשיים , פעמיים בשבוע בקביעות - ללא הועיל. דיקור - כבר שלושה חודשים - אני דווקא זה שיותר "מחזיק" שם מאשר המדקר שלי . כלומר - אני רואה שהוא מתייאש , ואני זה שמסביר לו שלפעמים אין פתרונות "זבנג" וגמרנו. כנ"ל לגבי כירופרקטיקה. שיטת בואן - עשיתי 5 טיפולים. אהבתי מאוד את הטיפולים, הפן הרגשי שיצא מהם - לכאב ? זה לא עזר בכלום. האם הייתי צריך לנסות 10 ? 15 טיפולים לפני שאשפוט ? אולי ... אבל מי היה מחזיק לי את אלפי השקלים אח"כ במידה ואחרי 15 טיפולים הכל היה נראה אותו דבר ? האם המטפלת הייתה אומרת "' 'צטערת" , ניסינו - לא הלך. כולה בזבזבת 3000 ש"ח, לא קרה כלום. ולעניין לעניינו כרגע - את לגמרי צודקת לגבי זה ששינוי יבוא , בד"כ כשפתוחים אליו, כשפותחים את הראש לרעיון השינוי. הכל טוב ויפה (הנה, גם אצלי זה נכתב יפה) - וזה גם נכון . עד רמה מסויימת. רמה אחרת בזה היא שלעיתים השיטות האלה נכתבו כי לתת רובד אחר לבעייה כי ברובד הרפואי - לא יצליחו להתגבר עליה - לפיכך - הבה ונלביש על הבעייה משהו שאפשר לפתור. ואם זה לא ייפתר - בואו נאשים את החולה - הוא לא פתוח מספיק , כל מה שקרה לו טריגר בגלל שזו תקופה קשה/עמוסה וכו' וכו'. ייסורים וכאבי עצבי בפנים - הם לא מותרות ולא אזור נוחות. ותפסיקו לקשקש. ואם תרצו אשלח לכם אתר שלם לטריגמינל נוירלגיה שבה כל הודעה בפורום מרמזת על רצון להתאבדות של הסובל . אולי כולם מחפשים את אזור הנוחות שלהם. אני כן מסכים שאני בשלב קלישאתי של כעס, וכן מסכים שבראייה גדולה , הדעות שלי כרגע תשתנינה אולי בראייה של שנים (עם או בלי כאב, אין לי דרך לדעת כרגע), וכנראה כן יבוא שינוי - אם אני אאמץ את הדברים הקטנים, למצוא את הרגעים הקטנים בהם הכאב פחות נמצא ולהתלות בהם, לראות מתי זה קורה ומה לעשות וכו' וכו'... "כשכואב משמע אני חי ועוד..." - זה יפה על הנייר - לא מדבר אליי. כשכואב אני מרגיש מת , גמור, שאוב מכוחות. ואני כן הולך חצי עולם, (טוב , לא חצי עולם. 2 רופאים ביום , 3 פעמים בשבוע). כאשר הכאב לא ייפתר רפואית , יהיה קל להשליך ולכסות אותו במשלים ואמרות זן , מדוע אני "נאחז" בכאב שלי. אז תניחו לי , לא היו לי חיים נחמדים קודם לאירוע . אבל האם אני רוצה לחזור אליהם כרגע ? כן !!! מאוד. לכל השעמום וחוסר התוחלת שהיה בהם , הייתי חוזר ב ש נ י י ה כרגע. ומוותר על הכאב. בהרבה ידידות והוקרה, נ'

 

[עיריתבאאק]

שלום נימ

גם לי יש טריגמינל נוירלגיה זה כאבים איומים אני לפעמים משתגעת מהכאבים אז אני יודעת על מה אתה מדבר הלוי שהיה טיפול שיכול לאזור לנו אני רוצה לנשות הכול רק שהכאב יעבור יום טוב לך