מחשבות על סלולרי והורות
אתמול היה אצלנו סוכן ביטוח. איכשהוא בסוף השיחה העניין התגלגל והגענו לדבר גם על הבחירות. מתברר שהסוכן היה בעברו חבר מרכז ליכוד. הדבר החזיר אותי לימי הנעורים שלי, בהם בעוונותיי, הייתי חבר נוער ליכוד, והייתי שותף בפעילויות של הנוער. בתור חבר נוער ליכוד, יצא לי להיות ב-"מצודת זאב" יותר מפעם אחת, וגם לפגוש את ביבי נתניהו ושאר החבר'ה-לייצים. נזכרתי, כי באחת הפעמים האלה, היינו בפעילות ב-"מצודת זאב", ואחרי הפעילות, פסענו לנו בנחת, קבוצת פתח-תקוואים, אל הדיזנגוף סנטר, קנינו פיצה וקולה ואז עלינו לאוטובוס קו 66. כשהגעתי הביתה, ההורים שלי ישר התנפלו עליי ובדקו שאני בסדר ואמרו לי שהם נורא דאגו לי. באותו יום, ה- 4 במרץ 1996, היה הפיגוע בדיזנגוף סנטר. "פספסתי" את הפיגוע ב-2 דקות תמימות. אם היינו נשארים עוד קצת בפיצריה ומפספסים את האוטובוס, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה. במקום זה עלינו על קו 66 ונסענו הביתה. הפיגוע התרחש כשהיינו מרחק 2 רמזורים בלבד מדיזנגוף סנטר. על הפיגוע שמענו ברדיו בדרך הביתה. חשבתי לעצמי, היום זה נראה מובן מאליו ולכולם יש טלפון סלולרי. אבל רק לפני 13 שנה (זה לא הרבה זמן) טלפון סלולרי היה מצרך יקר המציאות (לא לכל אחד היה טלפון). היום 'קל' הרבה יותר להיות הורה. אם רק יש לך קצת חשש, ואתה חושב שהילד שלך נמצא בסכנה, אתה מיד מרים טלפון לילד או שולח לו SMS ובד"כ גם מיד מקבל מענה. כשאני הייתי נער, הייתי מסתובב עם אסימונים וטלכרטים, וההורים שלי היו צריכים לקוות שאתקשר שאספר להם שאני בסדר... ואם הייתי על אוטובוס, לחכות בסבלנות שאגיע הביתה. קל יותר להיות הורה?
אתמול היה אצלנו סוכן ביטוח. איכשהוא בסוף השיחה העניין התגלגל והגענו לדבר גם על הבחירות. מתברר שהסוכן היה בעברו חבר מרכז ליכוד. הדבר החזיר אותי לימי הנעורים שלי, בהם בעוונותיי, הייתי חבר נוער ליכוד, והייתי שותף בפעילויות של הנוער. בתור חבר נוער ליכוד, יצא לי להיות ב-"מצודת זאב" יותר מפעם אחת, וגם לפגוש את ביבי נתניהו ושאר החבר'ה-לייצים. נזכרתי, כי באחת הפעמים האלה, היינו בפעילות ב-"מצודת זאב", ואחרי הפעילות, פסענו לנו בנחת, קבוצת פתח-תקוואים, אל הדיזנגוף סנטר, קנינו פיצה וקולה ואז עלינו לאוטובוס קו 66. כשהגעתי הביתה, ההורים שלי ישר התנפלו עליי ובדקו שאני בסדר ואמרו לי שהם נורא דאגו לי. באותו יום, ה- 4 במרץ 1996, היה הפיגוע בדיזנגוף סנטר. "פספסתי" את הפיגוע ב-2 דקות תמימות. אם היינו נשארים עוד קצת בפיצריה ומפספסים את האוטובוס, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה. במקום זה עלינו על קו 66 ונסענו הביתה. הפיגוע התרחש כשהיינו מרחק 2 רמזורים בלבד מדיזנגוף סנטר. על הפיגוע שמענו ברדיו בדרך הביתה. חשבתי לעצמי, היום זה נראה מובן מאליו ולכולם יש טלפון סלולרי. אבל רק לפני 13 שנה (זה לא הרבה זמן) טלפון סלולרי היה מצרך יקר המציאות (לא לכל אחד היה טלפון). היום 'קל' הרבה יותר להיות הורה. אם רק יש לך קצת חשש, ואתה חושב שהילד שלך נמצא בסכנה, אתה מיד מרים טלפון לילד או שולח לו SMS ובד"כ גם מיד מקבל מענה. כשאני הייתי נער, הייתי מסתובב עם אסימונים וטלכרטים, וההורים שלי היו צריכים לקוות שאתקשר שאספר להם שאני בסדר... ואם הייתי על אוטובוס, לחכות בסבלנות שאגיע הביתה. קל יותר להיות הורה?