מחשבות על עצמאות../images/Emo66.gif
היום יום העצמאות של ארה"ב. חלק מהתמחותי בתואר ראשון היה ההיסטוריה של ארה"ב. לכאורה,מאוד השתנה בעולמי מאז יום העצמאות האחרון של ארה"ב ועד היום. אם במשך רוב שנותיי הבוגרים חייתי ב"הזנחה הברוכה" ( התקופה שבריטניה עזבה את המושבות באמריקה לנפשן כי היתה עסוקה במלחמה והמושבות פיתחו עצמאות וכשהמלך האנגלי שוב הטיל מרות על המושבות הם כבר לא יכלו עוד לחיות כך), הווה אומר, הייתי משפחה חד אדם- אני. עשיתי מה שטוב בעיניי מלבלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אבל מאז המחלה של אמא אני לפתע צמודה אליה 24 שעות ביממה. לא יכולה ללכת לשירותים בלי לדאוג. בטח לא לקפוץ לים כי ככה בא לי, ללכת לישון אצל חבר או לנסוע למשחק כדורגל באופן ספונטני. גם החיים האינטימיים שלי השתנו ללא הכר. פעם הם היו ענייני האישי.היום הם נחלת הכלל. אז נכון שאני נמצאת בתקופה של פריחה ומוקפת מחזרים אבל הכל שונה. אני חייבת דין וחשבון לעוד אנשים. אני לא יכולה יותר להיות רגישה עם חוש הומור וספונטנית. הכל מחושב. כל מפגש אני צריכה שמישהו יבוא להחליף אותי.הבחורים כאילו יוצאים עם אם חד הורית לתינוקת. מאז יום העצמאות האמריקאי אשתקד אני איבדתי את העצמאות שלי. את החופש האישי. אני כמו כלואה בכלוב. לפעמים אני מרגישה כמו ציפור דרור שמישהו קיצץ את כנפיה והיא לא מצליחה להמריא מהקרקע ולנסוק אל המרחבים, אל השחקים. ציפור תלושת כנפיים ולה הומה. אבל היום חשבתי לי קצת על החירות האמיתית ועל החופש לבחור ועל מהי עצמאות. נכון אני מוגבלת בהמון תחומים. אבל, האם אני חופשיה? אני חושבת שכן! אני בחרתי, באופן חופשי ובלי שאקדח ניצב לרקתי לכצץ את כנפי הציפור למען ספרות גבוהות יותר מאשר הרקיע הכחול.למען משהו חשוב יותר. ולא העצמאות שלי לא נפגעת רק משתנה. ומה אני רובינסון שאני חיה באי בודד? הרי כל חיים במחיצת בני אנוש הם חיים בהם מוותרים על חלק מזכויותיך. ואם הייתי יכולה ללכת עכשיו לים האם באמת הייתי הולכת? סביר להניח שלא. דווקא מה שלא נגיש ולא רגיל משמח יותר. דווקא בגלל הקושי להגיע לים, כמשל, גורם לגלי הים להיות נוצצים יותר וקסומים יותר. ההחלטה שלקחתי על עצמי להפקיד בכספת של החיים את חלק ניכר מזמני, העצמאות שלי והספונטניות( שלמען האמת מעולם לא היתה דומננטית אצלי) שלי כדי לטפל באמא הוא הפיך. תמיד אוכל לפתוח את הכספת ולקחת שוב. לפתוח את הכלוב ולשחרר את הציפור לחופשי. כי אולי כנפיה קוצצו אבל נשמתה לא! היום אני מנפנפת לא רק בדגל ארה"ב אלא מעלה על נס את הדגל הפרטי שלי הדגל של האהבה. אהבה לאמא, אהבה לעצמי ואהבת החיים.
היום יום העצמאות של ארה"ב. חלק מהתמחותי בתואר ראשון היה ההיסטוריה של ארה"ב. לכאורה,מאוד השתנה בעולמי מאז יום העצמאות האחרון של ארה"ב ועד היום. אם במשך רוב שנותיי הבוגרים חייתי ב"הזנחה הברוכה" ( התקופה שבריטניה עזבה את המושבות באמריקה לנפשן כי היתה עסוקה במלחמה והמושבות פיתחו עצמאות וכשהמלך האנגלי שוב הטיל מרות על המושבות הם כבר לא יכלו עוד לחיות כך), הווה אומר, הייתי משפחה חד אדם- אני. עשיתי מה שטוב בעיניי מלבלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אבל מאז המחלה של אמא אני לפתע צמודה אליה 24 שעות ביממה. לא יכולה ללכת לשירותים בלי לדאוג. בטח לא לקפוץ לים כי ככה בא לי, ללכת לישון אצל חבר או לנסוע למשחק כדורגל באופן ספונטני. גם החיים האינטימיים שלי השתנו ללא הכר. פעם הם היו ענייני האישי.היום הם נחלת הכלל. אז נכון שאני נמצאת בתקופה של פריחה ומוקפת מחזרים אבל הכל שונה. אני חייבת דין וחשבון לעוד אנשים. אני לא יכולה יותר להיות רגישה עם חוש הומור וספונטנית. הכל מחושב. כל מפגש אני צריכה שמישהו יבוא להחליף אותי.הבחורים כאילו יוצאים עם אם חד הורית לתינוקת. מאז יום העצמאות האמריקאי אשתקד אני איבדתי את העצמאות שלי. את החופש האישי. אני כמו כלואה בכלוב. לפעמים אני מרגישה כמו ציפור דרור שמישהו קיצץ את כנפיה והיא לא מצליחה להמריא מהקרקע ולנסוק אל המרחבים, אל השחקים. ציפור תלושת כנפיים ולה הומה. אבל היום חשבתי לי קצת על החירות האמיתית ועל החופש לבחור ועל מהי עצמאות. נכון אני מוגבלת בהמון תחומים. אבל, האם אני חופשיה? אני חושבת שכן! אני בחרתי, באופן חופשי ובלי שאקדח ניצב לרקתי לכצץ את כנפי הציפור למען ספרות גבוהות יותר מאשר הרקיע הכחול.למען משהו חשוב יותר. ולא העצמאות שלי לא נפגעת רק משתנה. ומה אני רובינסון שאני חיה באי בודד? הרי כל חיים במחיצת בני אנוש הם חיים בהם מוותרים על חלק מזכויותיך. ואם הייתי יכולה ללכת עכשיו לים האם באמת הייתי הולכת? סביר להניח שלא. דווקא מה שלא נגיש ולא רגיל משמח יותר. דווקא בגלל הקושי להגיע לים, כמשל, גורם לגלי הים להיות נוצצים יותר וקסומים יותר. ההחלטה שלקחתי על עצמי להפקיד בכספת של החיים את חלק ניכר מזמני, העצמאות שלי והספונטניות( שלמען האמת מעולם לא היתה דומננטית אצלי) שלי כדי לטפל באמא הוא הפיך. תמיד אוכל לפתוח את הכספת ולקחת שוב. לפתוח את הכלוב ולשחרר את הציפור לחופשי. כי אולי כנפיה קוצצו אבל נשמתה לא! היום אני מנפנפת לא רק בדגל ארה"ב אלא מעלה על נס את הדגל הפרטי שלי הדגל של האהבה. אהבה לאמא, אהבה לעצמי ואהבת החיים.