היא רוצה וניל
New member
מחשבות, פריקה, התלבטות, ומה שביניהם.
יותר משנתיים אחרי תחילת הפרידה.
כבר כמעט חצי שנה שאנחנו לא מדברות בכלל. זה עדיין מרגיש זמני.
רקדנו ריקוד שתיש את שתינו, ובסופו של דבר, את זו שסגרת את הדלת סופית. קרה. חותכת. לא מביעה רגש, לא מביעה אמביוולנטיות. פשוט לא. אמרת שאת לא רוצה לשמוע ממני. לא רוצה שום קשר איתי. שאני עושה לך רע.
הבנתי אותך. באמת הבנתי אותך. חברה טובה שלי ששמעה ממני רבות על הקשר, אמרה לי לפני שבועיים כשנפגשתי איתה, "מה את רוצה, את שיגעת לה את השכל". וזה נכון.
אז למרות שזה הרגיש כאילו חותכים לי בבשר החי רק בלי הרדמה, באיזשהו מקום שמחתי על החוזק והעוצמות שגילית. אני יודעת שגרמתי לך להרבה סבל, אמרתי דברים והתנהגתי באופנים שאני מתביישת אפילו להיזכר בהם. אפשר לומר שאני לא מופתעת מהאופן בו הדברים הסתיימו בינינו.
אבל אני כמה בבוקר כמעט חצי שנה אחרי הפרידה הבאמת סופית, והדברים עדיין חיים בי. ואני עדיין לא שלמה עם זה שהדברים הגיעו לסופם. בטח לא שלמה עם איך שהם הגיעו לסופם. בטח לא שלמה עם הזרות המלאכותית הזו.
המחשבות נודדות ללופ של "מה היה קורה אם". מה היה קורה אם הייתי מחוץ לארון. אם לא היה את לחץ ההסתרה. חוסר ההשלמה הפנימית.
מה היה קורה אם פשוט היינו שני בני אדם שמנסים לבנות זוגיות בריאה, האם עדיין היינו נתקלות כל פעם באותן בעיות או שהיינו מצליחות לבנות משהו? האם זה היה מצליח או שפערי האופי והתקשורת עדיין היו צצים, מחבלים, הורסים לאהבה הכנה והאמיתית שהייתה בינינו.
ולמה אני לא מצליחה להתקדם? למה אני חוזרת אחורה?
זה לא שלא ניסיתי. ניסיתי לצאת. כבר לא עם בנים. הבנתי שהלב שלי לא שם. עם בנות. נשים.
ולא. אין שם את הקסם שהתעורר בלי שליטה כשפגשתי בך. אי אפשר לכפות על משהו להיווצר, גם כשאתה רוצה שיווצר, גם כשנמאס לך להיות לבד, גם כשאת רוצה למצוא אהבה חדשה כי אומרים שרק החדשה תשכיח את הקודמת.
יש לי חברות שאומרות שאני צריכה לספר כבר להורים שלי. שזה מה שיפתח לי את המזל. ישחרר את מה שתקוע וחסום. גם הפסיכולוגית שלי חושבת ככה. ואני מפחדת. וככה, כשאני על הסף, המחשבות שלי נודדות חזרה אלייך. כאילו שהדברים קשורים אחד בשני. אני מפחדת, שאם אספר, אחזור לרצות אותך כמו פעם, אחשוב שהנה עכשיו זה יכול להסתדר אבל את לא תהיי שם. מפחדת שהמחשבה שלי בונה פנטזיות שקריות ולא רציונליות.
לפעמים לפני השינה כשאני חושבת עלייך ונזכרת ברגעים קטנים בינינו, כאילו חוויתי אותם אתמול, אני מפחדת להישכח מליבך. מפחדת שאת כבר בכלל לא נזכרת בי, בכלל לא חושבת עליי. שהחלמת ואני עדיין לא. שאין פתח.
אולי באמת אין. אולי אני באמת צריכה להפנים את זה. לשחרר אותך פנימית.
מה מעכב את השחרור?
זה שעוד לא יצאתי מול ההורים והמחשבה שאם אני אצא הלב שלי ירצה לנסות שוב?
העובדה שזה נגמר כואב ופתוח כל כך מבחינתי, בתקופה בה השתוללתי מכאב, מדברים שעברו עליי ולא ידעתי לתת להם שם, ועכשיו בתוך טיפול פסיכולוגי אני לומדת בדיעבד להבין את כל הכוחות שפעלו בי ועליי?
ואולי הפחד להישכח מלב, הפחד למחוק רגעים כל כך אמיתיים, אמיתיים מידי, שהפחידו והבהילו אותי עד שהשתוללתי כמו חיה פצועה.
מוזר לי שמצד אחד אני לא במקום שהייתי בו לפני חצי שנה, שנה, או שנתיים. משהו בי כן צמח. משהו יותר מפוכח. אני מצליחה לתת מילים לדברים וככה לשלוט טיפה יותר בעולם הרגש שלי. לצאת לאט לאט מהמקום הקורבני והמסכן שרק האהבה הנכונה והאמיתית תציל אותו. זה לא העניין.
אני לא יודעת מה אני באה להגיד כאן. כותבת את "המכתב שלא נשלח", מקווה שהאקט של הכתיבה יקל קצת על המחשבות שמתרוצצות בשבועות האחרונים.
יותר משנתיים אחרי תחילת הפרידה.
כבר כמעט חצי שנה שאנחנו לא מדברות בכלל. זה עדיין מרגיש זמני.
רקדנו ריקוד שתיש את שתינו, ובסופו של דבר, את זו שסגרת את הדלת סופית. קרה. חותכת. לא מביעה רגש, לא מביעה אמביוולנטיות. פשוט לא. אמרת שאת לא רוצה לשמוע ממני. לא רוצה שום קשר איתי. שאני עושה לך רע.
הבנתי אותך. באמת הבנתי אותך. חברה טובה שלי ששמעה ממני רבות על הקשר, אמרה לי לפני שבועיים כשנפגשתי איתה, "מה את רוצה, את שיגעת לה את השכל". וזה נכון.
אז למרות שזה הרגיש כאילו חותכים לי בבשר החי רק בלי הרדמה, באיזשהו מקום שמחתי על החוזק והעוצמות שגילית. אני יודעת שגרמתי לך להרבה סבל, אמרתי דברים והתנהגתי באופנים שאני מתביישת אפילו להיזכר בהם. אפשר לומר שאני לא מופתעת מהאופן בו הדברים הסתיימו בינינו.
אבל אני כמה בבוקר כמעט חצי שנה אחרי הפרידה הבאמת סופית, והדברים עדיין חיים בי. ואני עדיין לא שלמה עם זה שהדברים הגיעו לסופם. בטח לא שלמה עם איך שהם הגיעו לסופם. בטח לא שלמה עם הזרות המלאכותית הזו.
המחשבות נודדות ללופ של "מה היה קורה אם". מה היה קורה אם הייתי מחוץ לארון. אם לא היה את לחץ ההסתרה. חוסר ההשלמה הפנימית.
מה היה קורה אם פשוט היינו שני בני אדם שמנסים לבנות זוגיות בריאה, האם עדיין היינו נתקלות כל פעם באותן בעיות או שהיינו מצליחות לבנות משהו? האם זה היה מצליח או שפערי האופי והתקשורת עדיין היו צצים, מחבלים, הורסים לאהבה הכנה והאמיתית שהייתה בינינו.
ולמה אני לא מצליחה להתקדם? למה אני חוזרת אחורה?
זה לא שלא ניסיתי. ניסיתי לצאת. כבר לא עם בנים. הבנתי שהלב שלי לא שם. עם בנות. נשים.
ולא. אין שם את הקסם שהתעורר בלי שליטה כשפגשתי בך. אי אפשר לכפות על משהו להיווצר, גם כשאתה רוצה שיווצר, גם כשנמאס לך להיות לבד, גם כשאת רוצה למצוא אהבה חדשה כי אומרים שרק החדשה תשכיח את הקודמת.
יש לי חברות שאומרות שאני צריכה לספר כבר להורים שלי. שזה מה שיפתח לי את המזל. ישחרר את מה שתקוע וחסום. גם הפסיכולוגית שלי חושבת ככה. ואני מפחדת. וככה, כשאני על הסף, המחשבות שלי נודדות חזרה אלייך. כאילו שהדברים קשורים אחד בשני. אני מפחדת, שאם אספר, אחזור לרצות אותך כמו פעם, אחשוב שהנה עכשיו זה יכול להסתדר אבל את לא תהיי שם. מפחדת שהמחשבה שלי בונה פנטזיות שקריות ולא רציונליות.
לפעמים לפני השינה כשאני חושבת עלייך ונזכרת ברגעים קטנים בינינו, כאילו חוויתי אותם אתמול, אני מפחדת להישכח מליבך. מפחדת שאת כבר בכלל לא נזכרת בי, בכלל לא חושבת עליי. שהחלמת ואני עדיין לא. שאין פתח.
אולי באמת אין. אולי אני באמת צריכה להפנים את זה. לשחרר אותך פנימית.
מה מעכב את השחרור?
זה שעוד לא יצאתי מול ההורים והמחשבה שאם אני אצא הלב שלי ירצה לנסות שוב?
העובדה שזה נגמר כואב ופתוח כל כך מבחינתי, בתקופה בה השתוללתי מכאב, מדברים שעברו עליי ולא ידעתי לתת להם שם, ועכשיו בתוך טיפול פסיכולוגי אני לומדת בדיעבד להבין את כל הכוחות שפעלו בי ועליי?
ואולי הפחד להישכח מלב, הפחד למחוק רגעים כל כך אמיתיים, אמיתיים מידי, שהפחידו והבהילו אותי עד שהשתוללתי כמו חיה פצועה.
מוזר לי שמצד אחד אני לא במקום שהייתי בו לפני חצי שנה, שנה, או שנתיים. משהו בי כן צמח. משהו יותר מפוכח. אני מצליחה לתת מילים לדברים וככה לשלוט טיפה יותר בעולם הרגש שלי. לצאת לאט לאט מהמקום הקורבני והמסכן שרק האהבה הנכונה והאמיתית תציל אותו. זה לא העניין.
אני לא יודעת מה אני באה להגיד כאן. כותבת את "המכתב שלא נשלח", מקווה שהאקט של הכתיבה יקל קצת על המחשבות שמתרוצצות בשבועות האחרונים.
