מחשבות של אחרי הטקס בקיבוץ
שוב חדר האוכל מוחשך,ומגן הדוד הצהוב עם המילה יזכור תלויים במרכז התפאורה השחורה. הטקס מתחיל והכל משתתק. אחרי שני שירים וקריאת היזכור המפורסמת של אבא קובנר, התחילו להקריא את שמות הנספים הקשורים לאנשי הקיבוץ,שם ועוד אחד,וזה לא נגמר,מאות שמות. ואז הגיע תור המשפחה שלי,בהתחלה משפחת אבי,ומאוחר יותר גם משפחת אימי. בכל פעם שקמתי להדליק נר אחד למשפחה אחת הרגשתי שהעיניים מתחילות להתמלא דמעות,כמסרבות לעכל את גודל האסון. חזרתי למקום אחרי הדלקה של 3 נרות-אחד לכל משפחה [משפחתו של סבי מצד אבי ומשפחותיהם של סבי וסבתי מצד אימי]. הטקס המשיך אבל משהו בפנים נשאר. נכון עברו כבר שנה וחצי מהמסע שלי,ובכל זאת היום הזה החזיר אותי לרגע ההוא בו הגענו לפולין. הנה אני,בשמת,בת הזקונים,דור שלישי לנספי השואה,חיילת בצבא מוצאת את עצמי כחשה זעזוע. רוב משפחתי איננה מחוברת כמוני לנושא השואה,הרגשתי שהם לא יצליחו להבין את הכאב שלי. כשהדלקתי את הנרות חשתי גאה,אני עומדת ומדליקה נר זיכרון ובכל שנה מחדש נודרת את אותו הנדר,ניצחון הרוח והנפש,אני יודעת שאלה שנשארו שם לא מתו לשווא. נדרתי נדר שאחזור לפולין להשלים את מה שלא הספקתי,ולראות את שלא זכיתי לראות. היום ביום שכזה אני רוצה רק דבר אחד-אני רוצה לזכור. לזכור אותם בשם כולנו. לזכור שיש מישהו שסופר,יש מישהו שזוכר.
שוב חדר האוכל מוחשך,ומגן הדוד הצהוב עם המילה יזכור תלויים במרכז התפאורה השחורה. הטקס מתחיל והכל משתתק. אחרי שני שירים וקריאת היזכור המפורסמת של אבא קובנר, התחילו להקריא את שמות הנספים הקשורים לאנשי הקיבוץ,שם ועוד אחד,וזה לא נגמר,מאות שמות. ואז הגיע תור המשפחה שלי,בהתחלה משפחת אבי,ומאוחר יותר גם משפחת אימי. בכל פעם שקמתי להדליק נר אחד למשפחה אחת הרגשתי שהעיניים מתחילות להתמלא דמעות,כמסרבות לעכל את גודל האסון. חזרתי למקום אחרי הדלקה של 3 נרות-אחד לכל משפחה [משפחתו של סבי מצד אבי ומשפחותיהם של סבי וסבתי מצד אימי]. הטקס המשיך אבל משהו בפנים נשאר. נכון עברו כבר שנה וחצי מהמסע שלי,ובכל זאת היום הזה החזיר אותי לרגע ההוא בו הגענו לפולין. הנה אני,בשמת,בת הזקונים,דור שלישי לנספי השואה,חיילת בצבא מוצאת את עצמי כחשה זעזוע. רוב משפחתי איננה מחוברת כמוני לנושא השואה,הרגשתי שהם לא יצליחו להבין את הכאב שלי. כשהדלקתי את הנרות חשתי גאה,אני עומדת ומדליקה נר זיכרון ובכל שנה מחדש נודרת את אותו הנדר,ניצחון הרוח והנפש,אני יודעת שאלה שנשארו שם לא מתו לשווא. נדרתי נדר שאחזור לפולין להשלים את מה שלא הספקתי,ולראות את שלא זכיתי לראות. היום ביום שכזה אני רוצה רק דבר אחד-אני רוצה לזכור. לזכור אותם בשם כולנו. לזכור שיש מישהו שסופר,יש מישהו שזוכר.