מחשבות של לילה
מצב מסובך. לא יודעת בדיוק מאיפה להתחיל, ובטח ובטח שאין לי שמץ איך כל הסיפור הזה יגמר. אנחנו מכירים כבר שנה, שנה וחצי. זה התחיל מהתכתבות במסרים, ואז טלפון..... אם אף אחד עוד לא גילה לכם- תפוז זה סוג של אתר הכרויות מסתבר... נהיינו ידידים, בגדר של טלפון פעם בחודש משו כזה. שיחות טובות, מסרים מדהימים. יש לנו ראש די דומה, ציניות באותו כיוון. בשבועיים האחרונים, אולי כי שנינו השתננו אולי כי זו פעם ראשונה שלשנינו אין בן זוג, השיחות נהייו יותר אינטימיות, כמה פעמים ביום. בחיים לא נפגשנו, תמיד היה משו שביטל את הפגישות. ופתאום אצל שנינו התחיל להתפתח מן רגש כזה, לא מוסבר. מין רצון ליותר מאשר ידידות. משו מטורף לגמרי בהתחשב בעובדה שהוא דתי, ואני ממש לא. האמת שלהגיד שאני ממש לא זה כמו להגיד שלא קר בשמש. חברה שלי הגדירה אותי כאתיסטית הכי גדולה שהיא מכירה. הרבה יותר קל לי להאמין שהייתי צפרדע בגלגול הקודם מאשר להאמין בקיומו של כוח עליון בכל שם שלא יקראו לו. בכל מקרה, אני מודעת לגמרי לכל ההשלכות. וגם הוא. ושנינו יודעים שאם נכנס לזה זה יהיה ממש מסובך. ואיכשהו למרות כל האמור לעיל אני יודעת שאם אוותר על זה אני בחיים לא אסלח לעצמי. כי אפשר לדבר איתו. לא רק להחליף מילים, לא רק לקשקש. אפשר לדבר איתו על הכל. ואכפת לו ממני ברמות. בחיים לא פגשתי אדם של כך אכפת לו ממני בלי שפגש אותי, שמפחד עלי יותר ממה שהוא מפחד על עצמו. אנחנו נפגשים ביום ראשון. אני מרגישה פסיכית לגמרי. איך אפשר להרגיש משו לאדם שבחיים לא פגשת? עוד לא ברור לי מה אני מרגישה, אבל הוא לא יוצא לי מהראש. וגם אני לא משלו מסתבר. והוא אומר שאני אחד האנשים הכי מיוחדים שהכיר ושהוא נקרע בין לב לשכל ושאם הוא לא היה דתי אז... מסובך. מסובך כל כך. המחשבות קופצות לי בראש, בגלל זה ההודעה הזו נראית יותר כמו בליל מילים מאשר משו נורמלי. הלב אומר משו אחד, הפחדים אומרים משו אחר. אני לא מסוגלת לוותר עכשיו. אני חייבת לפגוש אותו כדי לדעת מה אני רוצה, מה הוא רוצה. אבל שנינו כל כך פוחדים שאנחנו חושבים מליון צעדים קדימה (בעיקר הוא) וזה מלחיץ עוד יותר. הוא פוחד לפגוע בי. אני פוחדת לפגוע בו. שנינו פוחדים להפגע. שנינו יודעים שיש פה משו מיוחד. אין הרבה אנשים בעולם הזה שאפשר באמת לדבר איתם, על הכל, בלי הפחד של מה יחשבו עלי או אם הוא ילך אחר כך בגלל זה. רק לראות את השם שלו על הצג של הסלולרי גורם לי לחייך. הוא מצליח לגרום לי לצחוק גם ברגעים שבא לי לשרוף את העולם בכללותו, הוא מצליח לגרום לי לראות את הדברים בזווית קצת שונה, הוא מאתגר אותי לחשוב, הוא גורם לי להרגיש. למה הטוב הזה חייב להיות כל כך מסובך??? ואולי זו רק אני שלא יודעת למצוא שום דבר פשוט. ובעצם- כמה בכלל שווים הדברים הפשוטים? יום ראשון..... ואז נראה.... אוווווווווווווווווף נהייתי כוסית.
מצב מסובך. לא יודעת בדיוק מאיפה להתחיל, ובטח ובטח שאין לי שמץ איך כל הסיפור הזה יגמר. אנחנו מכירים כבר שנה, שנה וחצי. זה התחיל מהתכתבות במסרים, ואז טלפון..... אם אף אחד עוד לא גילה לכם- תפוז זה סוג של אתר הכרויות מסתבר... נהיינו ידידים, בגדר של טלפון פעם בחודש משו כזה. שיחות טובות, מסרים מדהימים. יש לנו ראש די דומה, ציניות באותו כיוון. בשבועיים האחרונים, אולי כי שנינו השתננו אולי כי זו פעם ראשונה שלשנינו אין בן זוג, השיחות נהייו יותר אינטימיות, כמה פעמים ביום. בחיים לא נפגשנו, תמיד היה משו שביטל את הפגישות. ופתאום אצל שנינו התחיל להתפתח מן רגש כזה, לא מוסבר. מין רצון ליותר מאשר ידידות. משו מטורף לגמרי בהתחשב בעובדה שהוא דתי, ואני ממש לא. האמת שלהגיד שאני ממש לא זה כמו להגיד שלא קר בשמש. חברה שלי הגדירה אותי כאתיסטית הכי גדולה שהיא מכירה. הרבה יותר קל לי להאמין שהייתי צפרדע בגלגול הקודם מאשר להאמין בקיומו של כוח עליון בכל שם שלא יקראו לו. בכל מקרה, אני מודעת לגמרי לכל ההשלכות. וגם הוא. ושנינו יודעים שאם נכנס לזה זה יהיה ממש מסובך. ואיכשהו למרות כל האמור לעיל אני יודעת שאם אוותר על זה אני בחיים לא אסלח לעצמי. כי אפשר לדבר איתו. לא רק להחליף מילים, לא רק לקשקש. אפשר לדבר איתו על הכל. ואכפת לו ממני ברמות. בחיים לא פגשתי אדם של כך אכפת לו ממני בלי שפגש אותי, שמפחד עלי יותר ממה שהוא מפחד על עצמו. אנחנו נפגשים ביום ראשון. אני מרגישה פסיכית לגמרי. איך אפשר להרגיש משו לאדם שבחיים לא פגשת? עוד לא ברור לי מה אני מרגישה, אבל הוא לא יוצא לי מהראש. וגם אני לא משלו מסתבר. והוא אומר שאני אחד האנשים הכי מיוחדים שהכיר ושהוא נקרע בין לב לשכל ושאם הוא לא היה דתי אז... מסובך. מסובך כל כך. המחשבות קופצות לי בראש, בגלל זה ההודעה הזו נראית יותר כמו בליל מילים מאשר משו נורמלי. הלב אומר משו אחד, הפחדים אומרים משו אחר. אני לא מסוגלת לוותר עכשיו. אני חייבת לפגוש אותו כדי לדעת מה אני רוצה, מה הוא רוצה. אבל שנינו כל כך פוחדים שאנחנו חושבים מליון צעדים קדימה (בעיקר הוא) וזה מלחיץ עוד יותר. הוא פוחד לפגוע בי. אני פוחדת לפגוע בו. שנינו פוחדים להפגע. שנינו יודעים שיש פה משו מיוחד. אין הרבה אנשים בעולם הזה שאפשר באמת לדבר איתם, על הכל, בלי הפחד של מה יחשבו עלי או אם הוא ילך אחר כך בגלל זה. רק לראות את השם שלו על הצג של הסלולרי גורם לי לחייך. הוא מצליח לגרום לי לצחוק גם ברגעים שבא לי לשרוף את העולם בכללותו, הוא מצליח לגרום לי לראות את הדברים בזווית קצת שונה, הוא מאתגר אותי לחשוב, הוא גורם לי להרגיש. למה הטוב הזה חייב להיות כל כך מסובך??? ואולי זו רק אני שלא יודעת למצוא שום דבר פשוט. ובעצם- כמה בכלל שווים הדברים הפשוטים? יום ראשון..... ואז נראה.... אוווווווווווווווווף נהייתי כוסית.
