מחשבות של סופ"ש

[טיפקסית]

מחשבות של סופ"ש

השבוע הזה התחיל אצלי בסימן שנה לחטיפתו של החייל גלעד שליט והקלטת..... הקלטת בה לראשונה נשמע קולו של גלעד כמתחנן לעזרה מאיתנו,ואנחנו יושבים בחיבוק ידיים מבלי לעשות מאום. היה לי קשה לשמוע את הדברים,את גלעד כזועק שהוא רוצה הביתה,רוצה להשתחרר מהכלא שבו הוא מוחזק. אומרים שדברים שעבורם שווה להילחם לוקחים זמן,אבל שנה זה המון,יותר מדי!!!!!!!!! ממש באותו היום הגיעה הפסגה בשארם אל שיך' ,היא לא חידשה הרבה אבל אולי בכל זאת נתנה אור קטן לתקווה בעתיד. גם מחוץ למזרח התיכון העולם ממשיך במלחמה הגלובלית שלו,כולם נלחמים בכולם,ואף אחד מהצדדים לא יוצא מורווח מכל הבלאגן הזה שקורה סביבינו. השבוע הצלחתי להבין לראשונה עד כמה איבדנו את התמימות שהייתה כאן פעם,את הימים היפים של האיזור הזה,וכאן הגיע המקום של השיר "ביום שיפלו הכוכבים". התחלתי לשאול את עצמי-איפה כל האידיליה שנעלמה? איפה הימים שהיינו יכולים לשכב על הדשא מתחת לכיפת השמיים

ולאהוב ביחד. להיכן נעלמה התמימות של פעם. מתי לא נרצה שוב לריב? שנרצה לשבת ביחד ולהקשיב לשקט שמסביב? מתי נחזור למקור הטוב של רגשות

ושל תמימות? מתי יגיע היום ישתבהר? שבו תזרח השמש

שתסמל את השלום המיוחל!!!!! שבת שלום

 

[קובי לא אוז]

לדעתי...

אין לנו שום פרטנר לשום כלום, ערביי עזה (ואולי של העולם כלו) עם של פראי אדם גם ביחס שבינם לבין עצמם, מה היה להם רע תחת שלטון ישראל? לפני היאנטיפדה היתה להם פרנסה, חינוך, תיקצוב, ניסו לשקם אותם בכל אפשרות, לא נהגו כאנשים קיצוניים, לא גירשו אותם מפה לאחר הכיבוש, אבל הם בחרו להמליך על עצמם, רוצחי תינוקות, לירות לעצמם ברגלים,וככה הם נראים היום פנאטים מטורפים, עניים ובורים. תמיד חלמתי על שלום, על לוותר כמה שיותר, אבל אלה לא היצורים המתאימים, חיות וזהו. רק ישועה מלמעלה תציל אותנו, כי מכוח אנושי זה כבר גדול...

 

[ק ו ב י א ו ז]

האם איכות חיים היא כבוד?

יש לנו נטיה מבורכת לבלבל בין השניים וכך אנחנו הופכים את ישראל למדינה בעלת איכות חיים. בעיניים מזרחיות, איכות חיים יש בה איזה ריקבון, משהו קורה לאדם שמתרגל להשכלה, לדמוקרטיה, לנוחות, משהו מפונק ועייף. אולי הוא הופך בעיני עצמו להיות קצת על אדם, הוא רואה את עצמו כנאור ורחום. אך בניגוד לפרט הדמוקרטי שהופך חלש, הופכות החברות המתקדמות לבולעניות וגרגרניות, הכלכלות הנאורות שואבות פנימה כסף ומשאבים ומשאירות רעב ומסכנות. אפריקה מרוסקת מעוני ובמערב אנשים מתים מאכילת יתר. אין סיבה לערביי עזה להיות פרטנר של מישהו שעושה קולות של אורח זמני. ישראלים מחזיקים דרכונים זרים וקוראים לילדיהם בשמות לועזיים, מתכוננים לגלות הבאה. ושכנינו חושבים לעצמם שאנחנו עוד כובש כמו הצלבנים, הטורקים והבריטים. הם ראו את כולם נכנסים בגאון והם חזו בהם מסתלקים עם זנב מקופל בין הרגליים. עד שלא נתקע כאן שורשים, עד שלא נהיה חלק מהשכונה שלנו לא יתרגלו אלינו, יראו בנו נטע זר. עד שלא נפסיק להפנות את הגב לנוחות הסכין הפלסטיני ואת הפנים ליריקות שיורקים עלינו באירופה לא נקלט באדמה הקשה שלנו. איכות החיים מתחת לכובש מתנשא (ואפילו מיטיב) מגיעה עם תחושת השפלה מובנית. בעיניים ערביות איכות חיים ללא כבוד לאומי היא ריקה מתוכן. לנו יש מדינה אז אנחנו רוצים שלום. הם עדיין בשלב של לרצות צדק, עד אז רעיון המדינה לא ממש מובן להם. כשיריגישו צדק ירצו מדינה, כשיקבלו מדינה יתחילו אינשאללה לרצות שלום. ואולי כשיבינו סוף סוף שאנחנו כאן כדי להישאר, יתכרבלו להם לצידנו בהפסקת אש שלא תיגמר.

 

[קובי לא אוז]

מסכים, ולא מסכים.

מסכים איתך בזה שבאמת כל הטוב שנעניק לערבים, לא יועיל לנו, משום שהם אנשים עם כבוד שמחפשים עצמאות ולא את הטובות והחסדים שלנו. מסכים איתך גם שהמודרניזציה הוציאה אותנו מהאדם שבנו, והפכה אותנו ליותר תאותנים וחסרי מנוחה, תאוות הכסף וההשיג, דחפה את החזקים לאכול גם את הקצת שיש לחלשים. והכי מסכים, עם חוסר השורשיות שלנו באדמתינו, אהבת הארץ והאחדות היהודית שהולכת ונמוגה, שמראה לערבים ולכל העולם כמה לא נטועים ובטוחים בארץ הזו. אבל, אני חושב שבעם הערבי - פלשתינאי יש משהו, שגם אם הכל יהיה בסדר ואנחנו נרצה לעשות הכל בשביל לחיות איתם,לא נוכל. יש בהם את ה"פרא אדם", להבדיל, כמו חיות יער שאי אפשר לתרבת אותם ולפוך אותם לחיות מחמד, פשוט לא אפשרי שנחיה איתם יחד. הם אנשי פרא, ערך החיים אצלם נמוך, למען מה שהם מאמינים, בטבעם, הם מוכנים להפסיד הכל. בטבעם ולא מתוך מחשבה ואידאולוגיה. כדי אולי להמחיש בקצת את כוונתי אצרף שני מקרים. היה לי ידיד טוב, מאוד שמלאני, שמרצונו להשכין שלום, עבר להתגורר ביפו באחת השכונות הערביות, למען השלום, האחדות, והקיום המשותף. הוא לא היה היחיד אלא הם באו בקבוצה של כמה משפחות. הם התקבלו בכבוד, ומעולם לא אונה להם רע ע"י אף אחד. ובכל זאת אחרי חצי שנה, הם נשברו ולא החזיקו מעמד. כששאלתי אותו, הוא הסביר לי, שהחיים בנייהם היו קשים לו בגלל הקלות שעל ההדק, הקור רוח, במקרי רצח שהוא היה עד להם בשכונה, והחיתיות שבעם הזה. אותה התחושה חשתי כשלמדתי במכללה ליד צריפין והתנדבתי תקופה במשטרת לוד, הרצח, הסמים, וכו' מה דעתכם? מאוד מעונין לשמוע.

 

[טיפקסית]

כנל מסכימה ולא מסכימה

שמע קובי [קובי אוז] מצד אחד יש משהו בקטע שאנחנו מתכוננים לעתיד,אולי לגלות הבאה כמו שאמרת. לאחרונה יש לי תחושה שיותר ויותר אנשים לא ממש רוצים לחיות כאן,ולמה? האמת היא שלא חסרות סיבות לעזוב. יחסה של המדינה כלפי האזרחים הולך ומחמיר,העובדה שכולם מלכלכים על כולם מאחורי הגב. אבל מצד שני כמו שאמרת לי בשנה שעברה זו האדמה שלנו,ולכן אנחנו מחויבים להגן על מי שחי עליה [ואני לא מדברת על ההתנחלויות הקטנות שנמצאות במקום שבעצם לא שייך לנו]. הצבא מפריז לעיתים קרובות באקטים שלו ואני אישית רואה את זה מבפנים,מתוך המערכת,יש הרבה פאקים,אבל אנחנו עושים מה שאנחנו צריכים לעשות,אנחנו לא בחרנו בזה,המציאות שאנחנו רואים ושומעים כל יום ולא רק בארץ,אלא גלובלית, מחייבת אותנו להילחם,לפחות כל עוד יש איום לפגוע בנו. הבעיה שלנו זו ההסברה-כל כלי התקשורת מראים תמונות ממחנות הפליטים,מראים תמונות של הלחימה בעזה בטענה שצה"ל אחראי למצב זה,אבל הם לא מנסים גם להבין אותנו,את הצד השני של המטבע בכל המצב הזה. באנו לכאן מכל קצוות תבל בכדי להישאר,להקים מדינה שלנו,מדינה לעם היהודי שעבר סבל בגלות,מדינה שבה יהיו לנו תנאים לחיות כציפור חופשיה. אנחנו רואים בערבים איום-הם מגיעים ממקום אחר,מתרבות שונה,והיום הם חיים בינם ובין עצמם בפחד,לרחוב אין דעה עצמאית אמיתית,בניגוד לרחוב שלנו. תמיד עניין אותי איך ערביי ישראל רואים את המצב הזה-הם מגיעים משם,אבל הם חלק מאיתנו,הם מחזיקים תעודות כחולות ומקבלים לוחיות רישוי צהובות לרכב,הם מקבלים אינפורמציה דרך ערוצי התקשורת שלנו [לא רק,אבל בין היתר],איפה הם בכל התמונה? איך נוכל לגרום לקירוב וגישור בין שני העמים זו שאלה שעד היום לא נמצאה עליה תשובה,אבל אנחנו צריכים ללמוד שבסופו של דבר כולנו מגיעים ממקום אחד,אנחנו כולנו באותה הסירה. וכאן צריך להיות המאמץ שלנו כמובן במידה והצד השני יניח את הנשק ויסכים לדבר,אסור לנו להתייאש.