מחשבות שניות...
אמנם טרם התקבלתי (סכם - 732), אבל אני מניח שהחתך בסופו של דבר יכלול גם אותי ושכמותי - וגם אני אוכל לשים הודעהבסגנון "ה-ת-ק-ב-ל-ת-י!!!!" . אז כאמור בנתיים אני עדיין לא יודע מה קורה איתי - מה שמשאיר לי זמן לא מבוטל למחשבות. יותר נכון למחשבות שניות. העניין הוא כזה: יצא לי להסתובב לא מעט בתי חולים בזמן האחרון ולהיות בקשר עם רופאים גם מתמחים וגם בכירים - במסגרת פרטית ובמסגרת עבודתי. ולהבדיל מפעמים קודמות בהן בעיקר הסתנוורתי ורצו לי מחשבות של "זה היעוד שלך, אל תפספס את ההזדמנות להיות רופא" - בזמן האחרון אני מתחיל לחשוב על מה זה "להיות רופא". אז על המסלול הארווווך אין צורך להכביר במילים, את נושא השכר כולנו מכירים ואני חושב שזה באמת אבל באמת בדיחה לא מצחיקה (אצלנו בעבודה, מלבד המזכירות, אין אדם אחד שמקבל פחות ממתמחה) ותוסיפו לזה שנים רבות של אובדן הכנסה. על עניין המשמרות המטורפות ,העבודה בלילות ועומס החולים דובר רבות. בנוסף, כולנו ביקרנו בבתי החולים היפיפיים של ישראל שהם בעצם סביבת העבודה של הרופא: לרב בניין ישן, חדרי הרופאים אלו חדרים צפופים עם 10 מחשבים לפחות , אפילו רופאים בכירים או מנהלי מחלקות יושבים פעמים רבות בחדר שבינו לבין חדר של "בכירים" אחרים בתעשיה אין דבר וחצי דבר. כל אלו ידועים לכל מי שנרשם או אפילו חושב ללמוד רפואה. וכולנו בעצם עשינו את השיקול שראשית לא באנו ללמוד רפואה בשביל הכסף/חדר גדול/מסלול הכשרה קצר/עבודה קלה ושנית אחרי כמה שנים במקצוע חלק לא קטן מהפרמטרים שהוזכרו יכול להשתנות לטובה. אנחנו (אני בעצם....) מניחים על הצד השני של המאזניים את עניין ה-ס-י-פ-ו-ק. אף עבודה לא יכולה להעניק את הסיפוק, תחושת המיצוי העצמי ואת ההנאה מעצם הנתינה והעזרה. וככה אני באמת מרגיש או מנסה להאמין שאני מרגיש , רק שכשאני בודק את השורה התחתונה, הלא היא האם תחושת הסיפוק יכולה לגבור על כל הנ"ל, אני ממש לא בטוח שהתשובה שאני מגיע אליה היא התשובה שאני רוצה לשמוע. הרבה מ-א-ו-ד רופאים לא שמחים, חושבים איך לדלג מהמקצוע למחקר או פשוט לעזוב בכלל. אחרים נשארים אבל ממש קל לראות על הפרצוף שלהם שאין להם חדוות עבודה. כמה פעמים הגעתם לרופא והוא עשה טובה שהוא בכלל הרים את העיניים ? ואני מניח שגם הם הגיעו בציערותם עם רצון ואמונה שהם יהיו קצת אחרת והם באמת אוהבים את זה. הקיצר - אני ממש מקווה שזה סתם פיק ברכיים לפני היציאה למסלול ארוך שגורם להגזמה בחסרונות. איך שלא יהיה - אני עדיין מאוד רוצה להתקבל ואני מניח שאם אתקבל גם אתחיל ללמוד. אני רק מת להשתחרר ממחשבות הכפירה האלה. זהו - מצטער על האורך , הייתי חייב לשחרר את זה.
אמנם טרם התקבלתי (סכם - 732), אבל אני מניח שהחתך בסופו של דבר יכלול גם אותי ושכמותי - וגם אני אוכל לשים הודעהבסגנון "ה-ת-ק-ב-ל-ת-י!!!!" . אז כאמור בנתיים אני עדיין לא יודע מה קורה איתי - מה שמשאיר לי זמן לא מבוטל למחשבות. יותר נכון למחשבות שניות. העניין הוא כזה: יצא לי להסתובב לא מעט בתי חולים בזמן האחרון ולהיות בקשר עם רופאים גם מתמחים וגם בכירים - במסגרת פרטית ובמסגרת עבודתי. ולהבדיל מפעמים קודמות בהן בעיקר הסתנוורתי ורצו לי מחשבות של "זה היעוד שלך, אל תפספס את ההזדמנות להיות רופא" - בזמן האחרון אני מתחיל לחשוב על מה זה "להיות רופא". אז על המסלול הארווווך אין צורך להכביר במילים, את נושא השכר כולנו מכירים ואני חושב שזה באמת אבל באמת בדיחה לא מצחיקה (אצלנו בעבודה, מלבד המזכירות, אין אדם אחד שמקבל פחות ממתמחה) ותוסיפו לזה שנים רבות של אובדן הכנסה. על עניין המשמרות המטורפות ,העבודה בלילות ועומס החולים דובר רבות. בנוסף, כולנו ביקרנו בבתי החולים היפיפיים של ישראל שהם בעצם סביבת העבודה של הרופא: לרב בניין ישן, חדרי הרופאים אלו חדרים צפופים עם 10 מחשבים לפחות , אפילו רופאים בכירים או מנהלי מחלקות יושבים פעמים רבות בחדר שבינו לבין חדר של "בכירים" אחרים בתעשיה אין דבר וחצי דבר. כל אלו ידועים לכל מי שנרשם או אפילו חושב ללמוד רפואה. וכולנו בעצם עשינו את השיקול שראשית לא באנו ללמוד רפואה בשביל הכסף/חדר גדול/מסלול הכשרה קצר/עבודה קלה ושנית אחרי כמה שנים במקצוע חלק לא קטן מהפרמטרים שהוזכרו יכול להשתנות לטובה. אנחנו (אני בעצם....) מניחים על הצד השני של המאזניים את עניין ה-ס-י-פ-ו-ק. אף עבודה לא יכולה להעניק את הסיפוק, תחושת המיצוי העצמי ואת ההנאה מעצם הנתינה והעזרה. וככה אני באמת מרגיש או מנסה להאמין שאני מרגיש , רק שכשאני בודק את השורה התחתונה, הלא היא האם תחושת הסיפוק יכולה לגבור על כל הנ"ל, אני ממש לא בטוח שהתשובה שאני מגיע אליה היא התשובה שאני רוצה לשמוע. הרבה מ-א-ו-ד רופאים לא שמחים, חושבים איך לדלג מהמקצוע למחקר או פשוט לעזוב בכלל. אחרים נשארים אבל ממש קל לראות על הפרצוף שלהם שאין להם חדוות עבודה. כמה פעמים הגעתם לרופא והוא עשה טובה שהוא בכלל הרים את העיניים ? ואני מניח שגם הם הגיעו בציערותם עם רצון ואמונה שהם יהיו קצת אחרת והם באמת אוהבים את זה. הקיצר - אני ממש מקווה שזה סתם פיק ברכיים לפני היציאה למסלול ארוך שגורם להגזמה בחסרונות. איך שלא יהיה - אני עדיין מאוד רוצה להתקבל ואני מניח שאם אתקבל גם אתחיל ללמוד. אני רק מת להשתחרר ממחשבות הכפירה האלה. זהו - מצטער על האורך , הייתי חייב לשחרר את זה.