מחשבות שעוברות בי - קשות

מחשבות שעוברות בי - קשות

כבר תקופה ארוכה שאני נעזרת בקבוצות תמיכה, גם ממשיות וגם וירטואליות, ומידי פעם אני שומעת הורים חכמים שאומרים שהם בחרו בדרך של ההתמודדות, של הצמיחה מהקושי, בניגוד לדרך של השקיעה, טביעה. בעיני רוחי אני רואה אפשרות של טביעה מול אפשרות של יציאה מהמים. תקופה ארוכה ראיתי את עצמי צפה. חשבתי שאני בכיוון הנכון, אצוף, ואח"כ אשחה ואח"כ אצא מהמים ואעבור לחיים היבשתיים. אחרי שנים קשות יש לי ספקות. אני עדיין צפה אבל לפעמים עדיין שוקעת. אני כבר לא בטוחה שאצליח לצאת מהמים אני שואלת את עצמי כמה זמן עוד אוכל לצוף עד שאשקע באופן סופי.
 

נ ג ה 33

New member
שיריתה, אני מאוד מבינה את הקושי

ואת המצוקה שעולה מדבריך. אני רק יכולה לחזק אותך ולומר מנסיוני האישי, שכשאני נמצאת במצבים של כמעט שקיעה, אני מושכת בכל הכח כלפי מעלה, ממלאת ריאותיי באויר צלול, נאחזת בחצי הכוס המלאה, המתוקה ומנסה מאוד להתמקד בדברים האהובים, הקטנים שיעלו לי את החיוך על הלחיים. זה מאוד עוזר וכך אני מצליחה להחזיר לעצמי את האיזון שנדרש במצבים האלה.
 
../images/Emo93.gif שיריתה יקרה ../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

אני מאד מתחברת לדברייך, ולא דווקא בהקשר של ההתמודדות שאת עוברת, אלא התמודדות שונה שאני עוברת בחיי האישיים. התחושה הזאת של "להחזיק את הראש מעל המים" קשה מאד, וגם אני מרגישה פעמים רבות שאני על סף טביעה סופית. מאחלת לך עוד הרבה שנים של ציפה מאושרת עד כמה שאפשר. (אם את רוצה, אני יכולה לפרט לך יותר במסר אישי)
 

Diana M

New member
שיריתה יקרה../images/Emo24.gif../images/Emo23.gif

שיריתה יקרה, כל כך ברור הכאב וחוסר האונים העולים מדבריך וכל כך אנושי וטבעי להרגיש כך. איני חושבת כי יש אדם שתמיד טוב לו ונהדר לו. אנחנו תמיד אומרים לעצמנו שלו היה לנו את הדבר המסויים שכל כך חסר לנו הינו הרבה יותר מאושרים ושמחים. עבור אחד זה בית יותר גדול או מכונית חדשה עבור אחר זה כמיהה לזוגיות או לילד שאין, עבור השלישי זו בריאות לקויה. מעטים הם האנשים היודעים באמת להיות מאושרים במה שיש מבלי לתהות כמה יכלו להיות מאושרים ומסופקים לו היה להם את אותו הדבר שהם כל כך רוצים בו ואין להם. וגם אותם הורים אשר את הודעותיהם את קוראת , פעמים רבות כותבים את מה שהם כותבים על מנת לשכנע את עצמם בכך, ואת יודעת מה אני באמת חושבת שאם מאמינים בכך מספיק זמן לבסוף זה באמת הופך לאמת.אבל עדיין רגעי שבירה יש לכולנו. אני לא יודעת מה ניתן לומר לך, שכן את חיה מציאות לא קלה ולא פשוטה , יום יום. רואה את ילדתך לנגד עיניך ולא יכולה לסייע , לא ממש, לא כפי שהיית רוצה וזה אוכל כל חלקה טובה בך וללא ספק פוגע גם במשפחתך שגם עליהם בטח עוברים ימים לא קלים. אז כן יש לך את כל הלגיטימציה בעולם להרגיש רע ואולי אפילו לתת לעצמך לשקוע. אך מנגד יש לך את כל הסיבות בעולם לבעוט בכל כוחותיך במים על מנת לעלות שוב למעלה כי יש לך שני ילדים נוספים בבית הזקוקים לך כל כך ואין להם אמא אחרת מבלדך ובן זוג הזקוק לך לצידו, וכן גם ילדתך שאיש לא יאהב אותה ויהיה שם עבורה כפי שרק את יכולה להיות. ואני גם מאמינה כי בסוף כל לילה תמיד זורחת השמש. שיריתה יקרה, האם תוכלי לספר לנו מה את עושה עבור עצמך? האם את דואגת גם לעצמך ברמת טיפולית? שולחת חיבוק
דיאנה
 

אמאשל א

New member
בדיוק בזמן

למרות שאני בדרך כלל לא כותבת - אני משתדלת לקרוא מידי יום את שנכתב ושואבת המון המון כוחות. זכינו לשלושה שבועות של שקט - בהם בתי הנפלאה לא פרכסה כלל . אומנם חלק גדול מהם היא בלתה בבית , שכן זה יצא בדיוק בתקופת החגים. אבל דוקא היום המלא במחיצתה עורר אותי להרבה תהיות, יכולתי לראות מה היא יכולה לעשות כאשר מצבה הבריאותי טוב. ומצד אחד התאכזבתי שהיא לא מזנקת ומתקדמת בצעדי ענק... ומצד שני יכולתי לראות את מה שהיא כן השיגה עד כה וזה מעודד. עד ש... הגיע הלילה ו
בום טרח מה קרה? היא שוב חטפה ןעוד איזה... כשזה קורה אני אומרת- הלואי שרק תרגיש טוב ואסתפק בכך ולא אמדוד את הישגיה יותר.. ובדיוק אני קוראת את מה ששיריתה כותבת וכ"כ מזדהה עם כל מילה. אני יכולה לומר שאני מקבלת המון גם מהתחושות שלך, וגם מכל מילות העידוד של האחרים. כשאני מדוכדכת- אני מכריחה את עצמי לראות את הדברים הקטנטנים והטובים... בהתחלה קשה למצוא אותם אבל אח"כ זה נעשה יותר קל ויותר משמח. חזקי ואמצי
 

זהבה נ

New member
שיריתה, את חייבת לאפשר לעצמך../images/Emo101.gif

לראות את חצי הכוס המלאה, כי זו עובדה שאם לא תביטי בה את רק יכולה ללכת לאחור ולהמשיך ולשקוע... וחבל. חבל לך להיות שבויה במחשבות של דעיכה, דיכאון ושקיעה, כשאפשר אחרת. את חייבת לקבל גם את העובדה שלנו ההורים יש דברים שלעולם אולי גם לא נוכל לשנות אצל ילדנו. איך דרך קלה ואני יודעת שלאף הורה זה לא בה בקלות, פשוט אף הורה אולי לא סיפר לך מה הוא מרגיש באמת, לבד בלילה בכרית... דעי לך שזה לעולם גם לא יהיה יותר קלעם השנים, אבל זה לא בלתי אפשרי. אני שומעת את מחשבות הדיכאון שאת שרויה בו, חשוב לי מאוד שתתיעצי עם מומחה שיוכל לעזור לך להתמודד עם זה, זה לא בושה לקבל טיפול אנטי דיכאוני, זה רק יכול לעזור לך ולתת לך עוד ועוד כוחות להתמודד. אני יודעת שלעתים זה מאוד מאוד קשה ואף אחד לא יוכל לעולם להכנס לנעלייך, אך זה לא בלתי אפשרי ואם את עכשיו בדאון זה לא אומר שזה לא בסדר, מותר לך ויש לך את כל הלגיטימציה, אבל דעי גם שיש אפשרות לקבל טיפול ולאזור עוד ועוד כוחות עבור משפחתך. כבר כתבתי לך פעם ואני חוזרת על כך, אל תשכחי שיש לך בעל ושני ילדים נוספים שזקוקים לך מאוד והכי הכי חשוב, יש לך ילדה והיא הכי הכי זקוקה לאמא הנפלאה שלה שתהיה מתפקדת וחיונית לצידה לעוד הרבה מאוד השנים ואם לאמא יש נפילה או מצב רגשי קשה , אז כמו שאת נותנת לביתך טיפול תרופתי, זה בסדר שגם את תטפלי בעצמך על מנת שיעמדו לך כוחותייך לטפל במשפחתך, כי את היא עמוד התווך של המשפחה שלך ואת צריכה כוחות וגם אם יהיו אלו כוחות חיצוניים שיעזרו לך, זה בסדר ולא כולם צריכים לדעת מזה, זה יכול להיות את והרופא שלך ולעולם אף אחד אחר לא ירגיש, או ידע רק את. צר לי אבל את זה אף הורה לא סיפר לך עד כה, אני מכירה הורים רבים שנוטלים טיפול תרופתי יומי נגד דיכאון לתקופות שהם מרגישים שהם למטה וזה מאוד עוזר להם לעלות למעלה, להמשיך לשאת את המשא הכבד שרק את יכולה לשאת אותו כי רק את יכולה להיות האמא הכי טובה בשביל ביתך, אף אחד אחר לא יכול לקחת את זה ממך ובסתר ליבך, אני יודעת שאת יודעת את זה, לא?. דעי לך שכל הורה לילד עם צרכים מיוחדים ככל שיהיו, הוא הורה מיוחד, גם הוא עצמו צריך התיחסות מיוחדת. אסיים בסיפור ידוע, פעם אחת נאמר בעיירה שכל אחד יכניס את צרותיו למזוודה ויניח אותה בכיכר העיירה ויוכל לבחור/להחליף לו מזוודה עם צרות אחרות, כל התושבים עשו כך, אבל כשהגיע השעה לבחור מזוודה, כל אחד רץ לחפש את המזוודה שלו, כי אותה הוא מכיר הכי טוב ואיתה הוא כבר יודע איך להתמודד הכי טוב בעולם והוא לא רוצה ללמוד להתמודד מחדש עם צרות אחרות. כמה שזה קשה, תמיד, אבל תמיד הביטי בחצי הכוס המלאה והיי שמחה איתו, כי זה החצי המלא וזה מאה אחוז שלך. והאמיני לי שיש לך כוחות והרבה, את פשוט צריכה עזרה לעבור את תקופות המשבר שלך, ואם תקבלי עזרה אני בטוחה שתצליחי, את הריי פייטרית לא קטנה. ואל תשכחי שאנחנו כאן לרשותך תמיד. חג שמח,
 
תודה על התמיכה הנהדרת שלכם

זה נורא נורא עוזר לי, אולי אפילו יותר מדברים אחרים. זהבה, בקשר למה שכתבת לי, קודם כל תודה על כל תשומת הלב. שנית, כבר סיפרתי פה בעבר וגם אספר בעתיד (כדי לשמש דוגמא להורים אחרים) שאני בטיפול תרופתי זה שנתיים (אנטי דיכאוני) ועברתי טיפול פסיכולוגי שנה וחצי שמאד עזר לי. בסה"כ אני מתפקדת טוב ואפילו נלחמת חזק כשצריך. אבל לפעמים, לפעמים אני מרגישה שקשה מדי ובסה"כ כשאני רואה מה קרה לי מיום שהתברר לי המצב של הבת שלי, אני מרגישה שיש שקיעה איטית. לאט לאט אני מזניחה את עצמי, לאט לאט אני מקדישה פחות לבנים, פחות לבעל, פחות לבית, אני "מוותרת" לעצמי בכל מיני מקומות כי אני אומרת לעצמי שאני צריכה לשמור כוחות בשביל הילדה, או שאין לי כוח לשנות דברים שזקוקים לשינוי כי את כל האנרגיות כבר ביזבזתי עליה. בסה"כ, בראיה אחורנית של השנים אני מרגישה ירידה ולא צמיחה. הלואי שזה היה שונה...
 

זהבה נ

New member
../images/Emo25.gif../images/Emo23.gifשיריתה יקרה שלי../images/Emo42.gif

אולי תנסי להחליף את הטיפול התרופתי, לעתים צריך שינויי לאחר תקופת ממושכת עם אותו טיפול,היום יש דור חדש של אפשרויות טיפול, תאמיני לי הכימיה עובדת מאוד וגם מתפתחת לכיוונים נכונים. אני מכירה מישהיא שקיבלה טיפול תרופתי מסויים שעליה עבד ממש לא טוב ובמקום לעזור לה זה עשה ההפך, זה לא אמור לעשות כך, את לא יכולה לתאר לך איזה שינויי חל אצלה כחמישה שבועות לאחר השינויי של הטיפול, ממש חזרה לחיים חיונית מתמיד, עם כוחות מחודשים והיום מזה זמן היא ממש מתפקדת טוב. חשוב שתתיעצי שוב ותבדקי עם הרופא האם יש קשר בין מה שאת מרגישה לבין הטיפול שאת מקבלת היום ואולי אפשר להחליפו למשהו שישפיע יותר טוב מהדור החדש. מחזיקה לך אצבעות, כמו תמיד... ואךל תשכחי שאנחנו כאן לרשותך. אוהבת,
 

זהבה נ

New member
שיריתה יקרה../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

בהצלחה לך עם הרופא ואל תשכחי לעדכן אותנו, שלך,
 
למעלה