מחשבות...../images/Emo40.gif
לפני כמה ימים ישבתי עם המנחה שלי וכהרגלי בקודש בזמן האחרון התבכיינתי ופתאום תוך כדי ההתבכיינות הייתה לי הארה. ואמרתי לו שמה שכל הזמן מפריע לי ללמוד זה החיים
החיים בשיא חוצפתם מתפרצים לי ללימודים עם המחלות (דרך אגב אני שוב חולה
), הכאבים, ימי ההודלת, השמחות, החופשים. ואז חשבתי לעצמי האם הייתי רוצה לחיות "בלי החיים" רק עם הלימודים. והתושבה כנראה היא לא. אני רוצה חופשים אני רוצה זמן עם הבעל והילד, אני רוצה לעזור למשפחה וחברים כשהם צריכים אותי, אני רוצה לחיות עם כל מה שמשתמע מכך לא רק לעסוק במחקר. אז נכון שזה עדיין מרגיז, בעיקר המחלות האינסופיות האלו. מעצבן שאני לא מצליחה לעמוד בכל ההתחייבויות ולא מצליחה להתקדם בקצב שהקצבתי לעצמי. אבל אני מתקדמת. לאט אבל בטוח. בסופו של דבר המנחה שלי אמר לי תסתכלי איפה את היום. רק לפני 3 חודשים הגשת את הטיוטה הראשונה של התיזה. היום יש לך תואר שני, סיימת מאמר לכתב עת חשוב. והוא צודק. הדברים אולי טיפ טיפה יותר קלים כשמסתכלים על זה ככה
לפני כמה ימים ישבתי עם המנחה שלי וכהרגלי בקודש בזמן האחרון התבכיינתי ופתאום תוך כדי ההתבכיינות הייתה לי הארה. ואמרתי לו שמה שכל הזמן מפריע לי ללמוד זה החיים
