מחשבות...

[תמיד איתנו]

מחשבות...../images/Emo79.gif

במהלך התהליך העובר עלי למדתי ש: 1. עם כל הרצון העז לתכנון בחיים - את הדברים החשובים באמת איננו יכולים לתכנן, או לשלוט עליהם... אני יכול בקלות להחליט בסוג הבגד שאני רוצה ללבוש בבוקר, או איזה סוג סלט לאכול... עם כל מה שאני עושה ... לא יכולתי לשלוט על מה שהתרחש במהלך הימים הקשים של אבדן ההריון...למרות שזה כל כך כל כך חשוב לי ולבת זוגתי. אינני כועס על מישהו או מישהי - פשוט עובדה! 2. בגדול החברה לא נותנת להתאבל כמו שצריך - אפילו הסביבה הקרובה. "עברה כבר חצי שנה..למה קשה לכם לצאת עם החברים?!" כן, קשה לנו לא סתם ביהדות קיימת שנת אבל! כן, אבדן הריון מבחינתנו זה אבל. איבדנו ילד! 3. מותר גם להמשיך את החיים, בלי רגשות אשם! כל אחד חוטף מכות בחיים מכיוונים שונים... אבל כאן בפורום קיבלתי תחושה מן הזוגות שחוו אבדן הריון, שאסור לשקוע במרה שחורה. כן,חשוב וצריך להתאבל, אבל הכל בגבולות הסביר. החיים נמשכים למרות הכל, אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע. כאלו הם החיים...

4. למדתי כי הפורום מאד מאד חיוני וחשוב, באמצעותו אני נותן ושואב כוחות ולמדתי כי זוגות שחוו אבדן הריון למרות השוני במקום המגורים הגילאים, והסביבה בה הם חיים - מתמודדים יום יום שעה שעה עם נושאים ותחושות דומות. כן, אני חש כי כאן אני "נטו" אני, כי כאן מבינים אחד את השני

. אז, עד כאן מחשבותי...מקווה שכל אחת ואחד מכם יקח משהו מהן... תמיד איתנו.

 

[תמיד איתנו]

עוד תוספת קטנה אבל גדולה

למדתי כי למרות האבדן הקשה בת זוגתי ואני התקרבנו מאד, וגיליתי כמה היא מעניקה לי! וכמה אנו אוהבים! תמיד איתנו

 

[udie1]

בגדול החברה לא נותנת להתאבל ...

i so much agree with you about this i heard about a couple loosing a boy to cancer and how much the hospital was helpfull and understanding to their sentimental needs we were treated almost like criminals and of course family and friends