מחשבות...
ושוב אני מוצא את עצמי בבדידותי.
אין כמעט אף אחד לשתף אותו בכל המחשבות מהעבר שמציפות אותי...כל תלאות הדרך עוברות מול עיני דווקא עכשיו
אני לא מבין למה זה קורה...אולי זה קשור בעצבות מסויימת,אני מוצא את עצמי משחק טמפל ראן וכל מיני מחשבות מסיטואציות
מהעבר עולות...עבודות שהייתי בהן,אנשים שהכרתי,המצבים הקשים שנקלעתי אליהם.זה די נדיר אצלי הפלאשבקים האלה.
עד עכשיו כאילו מחקתי את כל מה שהיה לי לא נעים ולא המשכתי להתעסק איתו.
אולי זה קשור לזה שאני בצומת דרכים מכל הבחינות.אני לא אופטימי כל כך לגבי העתיד שכן אני לא עובד ואין לי שום מקצוע
ובגיל 33 גם אין לי כוח לחשוב על מקצוע או על העתיד - מה יהיה בגיל 60 אם אני לא צובר שום פנסיה? מעולם לא היה לי שום
תכנון לעתיד...בגיל 20 לא עניין אותי מה יהיה בגיל 30,או שהייתי טרוד מידי בבעיות הנפשיות שלי,כרגיל.
ואז אתה מגיע לגיל 33 בלי כלום בחיים - בלי אפשרויות,בלי חברים,בלי זוגיות...פשוט כלום.
אחרי כל החרא שעברתי,עם כדורים פסיכיאטריים ששרטו את נפשי והעבירו אותי מהעולם הזה,אחרי תקופות שלמות של דיכאון
חמור,התקפי פאניקה על בסיס יומי ואין סוף בילבול ובלאגן אני מגיע לשלב של מעין סיכום ביניים כזה...כמו שקורה לי עכשיו.
והתמונה ממש עגומה.הלחץ לעמוד על הרגליים גדול והיכולת לשים הכל בצד ולהאמין שהנפש שלי לא תבגוד בי שוב לא גדולה.
האלטרנטיבה לכאורה כדי לחזור לתלם ולמסלול נורמטיבי היא שוב למצוא דרך לסמם את עצמי עם כל הסיכון שכרוך בזה.
כנראה שזו הדרך היחידה להשתלב בחובה שלנו לתת תפוקה ולעבוד ולחייך כל הזמן גם כשהחיים שלך בבלאגן.
כבר הייתי מסומם רוב שנותיי וזה ממש לא חיים...אבל אני לא מצליח כרגע לחייך ולהעמיד פנים,אז איך אצליח לעמוד על הרגליים?
עצוב שכדי להצליח בעולם הזה אתה חייב להיות מסטול ומסומם.
ושוב אני מוצא את עצמי בבדידותי.
אין כמעט אף אחד לשתף אותו בכל המחשבות מהעבר שמציפות אותי...כל תלאות הדרך עוברות מול עיני דווקא עכשיו
אני לא מבין למה זה קורה...אולי זה קשור בעצבות מסויימת,אני מוצא את עצמי משחק טמפל ראן וכל מיני מחשבות מסיטואציות
מהעבר עולות...עבודות שהייתי בהן,אנשים שהכרתי,המצבים הקשים שנקלעתי אליהם.זה די נדיר אצלי הפלאשבקים האלה.
עד עכשיו כאילו מחקתי את כל מה שהיה לי לא נעים ולא המשכתי להתעסק איתו.
אולי זה קשור לזה שאני בצומת דרכים מכל הבחינות.אני לא אופטימי כל כך לגבי העתיד שכן אני לא עובד ואין לי שום מקצוע
ובגיל 33 גם אין לי כוח לחשוב על מקצוע או על העתיד - מה יהיה בגיל 60 אם אני לא צובר שום פנסיה? מעולם לא היה לי שום
תכנון לעתיד...בגיל 20 לא עניין אותי מה יהיה בגיל 30,או שהייתי טרוד מידי בבעיות הנפשיות שלי,כרגיל.
ואז אתה מגיע לגיל 33 בלי כלום בחיים - בלי אפשרויות,בלי חברים,בלי זוגיות...פשוט כלום.
אחרי כל החרא שעברתי,עם כדורים פסיכיאטריים ששרטו את נפשי והעבירו אותי מהעולם הזה,אחרי תקופות שלמות של דיכאון
חמור,התקפי פאניקה על בסיס יומי ואין סוף בילבול ובלאגן אני מגיע לשלב של מעין סיכום ביניים כזה...כמו שקורה לי עכשיו.
והתמונה ממש עגומה.הלחץ לעמוד על הרגליים גדול והיכולת לשים הכל בצד ולהאמין שהנפש שלי לא תבגוד בי שוב לא גדולה.
האלטרנטיבה לכאורה כדי לחזור לתלם ולמסלול נורמטיבי היא שוב למצוא דרך לסמם את עצמי עם כל הסיכון שכרוך בזה.
כנראה שזו הדרך היחידה להשתלב בחובה שלנו לתת תפוקה ולעבוד ולחייך כל הזמן גם כשהחיים שלך בבלאגן.
כבר הייתי מסומם רוב שנותיי וזה ממש לא חיים...אבל אני לא מצליח כרגע לחייך ולהעמיד פנים,אז איך אצליח לעמוד על הרגליים?
עצוב שכדי להצליח בעולם הזה אתה חייב להיות מסטול ומסומם.
שבוע טוב