מחשבות....
אני בת 30 בעלי בן 40.
לקח לו 20 שנה למצוא אותי ולי לקח 6 שנים למצוא אותו.
כשהכרתי מישהו רע ממש רע ולקח לי שנתיים להתאושש ממנו ומיד מצאתי את בעלי.
אנחנו מאוהבים ממש כמו בדייטים הראשונים שלנו, משקיעים כל הזמן בזוגיות
וכעת התברכנו בבן ראשון שהוא בקרוב יהיה בן חצי שנה.
בן מקסים, מדהים, נוח וממלא את חיינו כל כך
ויש לשנינו מחשבות להביא מיד עוד אח/אחות אחרי שנה וחצי (עברתי ניתוח קיסרי חירום) וזה על מנת שהוא לא יישאר לבד
ואם יהיה אפשרות נביא ילד שלישי אבל שיהיו לפחות שניים.
יש לשנינו תחושת החמצה ועצבות שלא בטוח שנוכל לראות נכדים אבל מקווים שלפחות נזכה לקחת את הבן שלנו לחופה.
וגם יש לנו מלא דאגות על הראש מבחינה כלכלית שנזכה להגיע לבית משלנו, וגם שיהיה לנו את כוחות הנפש להתמודד עם כל החיים של הילדים שלנו, ושיהיה להם כסף ושאנחנו נוכל להאריך חיים כמה שאפשר למרות שמבין שנינו אני לא הכי בריאה...
איך אתם מתמודדים עם התחושות האלה של העצבות שיכול להיות שלא תמיד יהיה לכם את הכוח והיכולת ללוות אותם ברגעים שהם היפראקטיבים ולהרגיש שונים במסגרות החברתיות השונות?
אנחנו נראים צעירים מהגיל שלנו הרבה חושבים שבעלי בן 30 ומשהו ואני בת 25 ומעלה... זה יתרון אבל עדיין זה משפיע עלינו המצבים האלה...
זה לא שאני מתחרטת לשניה על שהכרתי את בעלי מעט מבוגר ואנחנו מתחילים את החיים שלנו רק עכשו אני רק זקוקה לצידה לדרך איך להתמודד עם הנורמות החברתיות ועם התחושות החמצה שיש במצבים שונים בחיים כמו שלקוות להגיע לחופה ולקבל נכדים והלאה....
מקווה שתבינו אותי.
לא לפרסם לראשי!!!!
אני בת 30 בעלי בן 40.
לקח לו 20 שנה למצוא אותי ולי לקח 6 שנים למצוא אותו.
כשהכרתי מישהו רע ממש רע ולקח לי שנתיים להתאושש ממנו ומיד מצאתי את בעלי.
אנחנו מאוהבים ממש כמו בדייטים הראשונים שלנו, משקיעים כל הזמן בזוגיות
וכעת התברכנו בבן ראשון שהוא בקרוב יהיה בן חצי שנה.
בן מקסים, מדהים, נוח וממלא את חיינו כל כך
ויש לשנינו מחשבות להביא מיד עוד אח/אחות אחרי שנה וחצי (עברתי ניתוח קיסרי חירום) וזה על מנת שהוא לא יישאר לבד
ואם יהיה אפשרות נביא ילד שלישי אבל שיהיו לפחות שניים.
יש לשנינו תחושת החמצה ועצבות שלא בטוח שנוכל לראות נכדים אבל מקווים שלפחות נזכה לקחת את הבן שלנו לחופה.
וגם יש לנו מלא דאגות על הראש מבחינה כלכלית שנזכה להגיע לבית משלנו, וגם שיהיה לנו את כוחות הנפש להתמודד עם כל החיים של הילדים שלנו, ושיהיה להם כסף ושאנחנו נוכל להאריך חיים כמה שאפשר למרות שמבין שנינו אני לא הכי בריאה...
איך אתם מתמודדים עם התחושות האלה של העצבות שיכול להיות שלא תמיד יהיה לכם את הכוח והיכולת ללוות אותם ברגעים שהם היפראקטיבים ולהרגיש שונים במסגרות החברתיות השונות?
אנחנו נראים צעירים מהגיל שלנו הרבה חושבים שבעלי בן 30 ומשהו ואני בת 25 ומעלה... זה יתרון אבל עדיין זה משפיע עלינו המצבים האלה...
זה לא שאני מתחרטת לשניה על שהכרתי את בעלי מעט מבוגר ואנחנו מתחילים את החיים שלנו רק עכשו אני רק זקוקה לצידה לדרך איך להתמודד עם הנורמות החברתיות ועם התחושות החמצה שיש במצבים שונים בחיים כמו שלקוות להגיע לחופה ולקבל נכדים והלאה....
מקווה שתבינו אותי.
