מחשבות.
ביום חמישי הלכתי לקבוצה. אחרי ששבועיים לא הלכתי. וכשהגיע תורי להתחלק? אמרתי כמה אני אוהבת את כולם וזהו, העברתי את זכות הדיבור הלאה. התביישתי להתחלק בפני הקבוצה במה שקורה איתי. ומה באמת קורה איתי? שום דבר, נכון להרבה זמן. אני לא עושה תוכנית. התחלתי כבר לפני איזה חצי שנה לזייף בפגישות, אני מגיעה שבוע כן שבוע לא... אין לי מאמנת, אני לא כותבת לא קוראת, כלום.... בטח שלא עובדת את הצעדים שהם בעצם הבסיס להחלמה... אז הגעתי לקבוצה... וחשבתי לעצמי, אולי אין טעם שאני יבוא לקבוצה, אני הרי לא עושה כלום, אני לא מצליחה לשתף את החברים במה שקורה לי, אני מרגישה אאוטסיידרית, אז מה הרעיון...? אז כן, הרגשות האלה עוד עוברים לי בראש, אבל אני יודעת שברגע שזה יהיה חד משמעי ואני יחליט שאני לא באה יותר לפגישות עד שיש שיפור, השיפור לא יגיע. הנפילה תהיה הרבה יותר עמוקה. הייתה לי תקופה בזמן האחרון שחזרתי להקאות מכוונות. האמת היא שבשבוע האחרון אני חושבת שדי נמנעתי מזה, או קי, לא אתמול. אתמול הקאתי. אני מודה, אבל אני מקווה לא לחזור על זה. גם מצאתי את עצמי נכנסת לאתרי אינטרנט מפוקפקים משהו שמעודדים הפרעות אכילה (חלקכם יודעים על מה מדובר),ונורא נסחפתי עם זה. אבל מחקתי את האתרים האלה מהמחשב שלי. זה עושה לי רע מאוד. אז זהו, גם לשם אני לא נכנסת כבר לפחות שבועיים. אתמול התחלתי לקרוא בספרות של או.איי. ולקרוא ולקרוא. מה שלא קראתי במשך השנה השלמה שאני בתוכנית. ואתם יודעים מה אני מגלה? שכמה שחשבתי שהתוכנית הזו מדהימה לטעמי, ואני באמת חושבת ככה, יש לי המון התנגדויות. המון קושי בויתור על האגו שלי, על הרצונות שלי, על הפחד שלי. כבר תקופה שאני נותנת לפחדים שלי לנהל אותי. זה לא שאני לא יודעת מה הן הפעולות שאני צריכה לעשות כדי להגיע לדרך של החלמה, אני חושבת שיש לי הרבה דרכים טובות לפנות אליהן: לקחת מאמנת, להגיע לכל הפגישות של הקבוצה, לעבוד את הצעדים, להשתמש בכלים של התוכנית. זה המון. המון שאני לא עושה. למה אני לא עושה? אין לי תשובה ברורה. הפחד. אולי הפחד? מכנות? אולי "נוח" לי במצב הזה? כי אני נכון להיות לא עולה במשקל, אפילו יורדת. אולי "נוח" לי כי אני לא צריכה להתעמת עם עצמי? אולי אני פשוט לא רוצה מספיק? אני לא יודעת, כי הנה, יש לי מול העיניים את כלים להיות הרבה יותר חופשיה ומאושרת. ואני לא חוטפת את זה.. אז למה..? ואני סוחבת המון דברים בפנים. המשקל עדיין המטרה. למרות שברור לי שתוכנית היא הרבה מעבר למשקל. במשך זמן מסוים המשקל לא כל כך הפריע לי, אבל זה שוב חזר להיות המטרד העיקרי, וגם אחרי שירדתי 52 ק"ג, אני לא מסופקת ורוצה לרדת עוד 20 ק"ג... ומרגישה דברים נורא קשים בקשר לגוף שלי, דברים שלפני הירידה במשקל לא העזתי לחשוב עליהם. שנאה לגוף שלי.. אני יודעת, שאם לא אכנס אל התוכנית באופן רציני, ולא אתחיל לעבוד את הצעדים, אני אחזור להשמין, ואני מפוחדת מהרעיון הזה, אני רק לא מבינה למה הפחד מלהשמין חזרה, ומהגיהנום שכוך בזה לא חזק יותר מהפחד של לעבוד את התוכנית...? זה בדיוק המקום של "האומץ לשנות את אשר ביכולתי".. "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם האומץ לשנות את אשר ביכולתי והתבונה להבחין בין השניים"
ביום חמישי הלכתי לקבוצה. אחרי ששבועיים לא הלכתי. וכשהגיע תורי להתחלק? אמרתי כמה אני אוהבת את כולם וזהו, העברתי את זכות הדיבור הלאה. התביישתי להתחלק בפני הקבוצה במה שקורה איתי. ומה באמת קורה איתי? שום דבר, נכון להרבה זמן. אני לא עושה תוכנית. התחלתי כבר לפני איזה חצי שנה לזייף בפגישות, אני מגיעה שבוע כן שבוע לא... אין לי מאמנת, אני לא כותבת לא קוראת, כלום.... בטח שלא עובדת את הצעדים שהם בעצם הבסיס להחלמה... אז הגעתי לקבוצה... וחשבתי לעצמי, אולי אין טעם שאני יבוא לקבוצה, אני הרי לא עושה כלום, אני לא מצליחה לשתף את החברים במה שקורה לי, אני מרגישה אאוטסיידרית, אז מה הרעיון...? אז כן, הרגשות האלה עוד עוברים לי בראש, אבל אני יודעת שברגע שזה יהיה חד משמעי ואני יחליט שאני לא באה יותר לפגישות עד שיש שיפור, השיפור לא יגיע. הנפילה תהיה הרבה יותר עמוקה. הייתה לי תקופה בזמן האחרון שחזרתי להקאות מכוונות. האמת היא שבשבוע האחרון אני חושבת שדי נמנעתי מזה, או קי, לא אתמול. אתמול הקאתי. אני מודה, אבל אני מקווה לא לחזור על זה. גם מצאתי את עצמי נכנסת לאתרי אינטרנט מפוקפקים משהו שמעודדים הפרעות אכילה (חלקכם יודעים על מה מדובר),ונורא נסחפתי עם זה. אבל מחקתי את האתרים האלה מהמחשב שלי. זה עושה לי רע מאוד. אז זהו, גם לשם אני לא נכנסת כבר לפחות שבועיים. אתמול התחלתי לקרוא בספרות של או.איי. ולקרוא ולקרוא. מה שלא קראתי במשך השנה השלמה שאני בתוכנית. ואתם יודעים מה אני מגלה? שכמה שחשבתי שהתוכנית הזו מדהימה לטעמי, ואני באמת חושבת ככה, יש לי המון התנגדויות. המון קושי בויתור על האגו שלי, על הרצונות שלי, על הפחד שלי. כבר תקופה שאני נותנת לפחדים שלי לנהל אותי. זה לא שאני לא יודעת מה הן הפעולות שאני צריכה לעשות כדי להגיע לדרך של החלמה, אני חושבת שיש לי הרבה דרכים טובות לפנות אליהן: לקחת מאמנת, להגיע לכל הפגישות של הקבוצה, לעבוד את הצעדים, להשתמש בכלים של התוכנית. זה המון. המון שאני לא עושה. למה אני לא עושה? אין לי תשובה ברורה. הפחד. אולי הפחד? מכנות? אולי "נוח" לי במצב הזה? כי אני נכון להיות לא עולה במשקל, אפילו יורדת. אולי "נוח" לי כי אני לא צריכה להתעמת עם עצמי? אולי אני פשוט לא רוצה מספיק? אני לא יודעת, כי הנה, יש לי מול העיניים את כלים להיות הרבה יותר חופשיה ומאושרת. ואני לא חוטפת את זה.. אז למה..? ואני סוחבת המון דברים בפנים. המשקל עדיין המטרה. למרות שברור לי שתוכנית היא הרבה מעבר למשקל. במשך זמן מסוים המשקל לא כל כך הפריע לי, אבל זה שוב חזר להיות המטרד העיקרי, וגם אחרי שירדתי 52 ק"ג, אני לא מסופקת ורוצה לרדת עוד 20 ק"ג... ומרגישה דברים נורא קשים בקשר לגוף שלי, דברים שלפני הירידה במשקל לא העזתי לחשוב עליהם. שנאה לגוף שלי.. אני יודעת, שאם לא אכנס אל התוכנית באופן רציני, ולא אתחיל לעבוד את הצעדים, אני אחזור להשמין, ואני מפוחדת מהרעיון הזה, אני רק לא מבינה למה הפחד מלהשמין חזרה, ומהגיהנום שכוך בזה לא חזק יותר מהפחד של לעבוד את התוכנית...? זה בדיוק המקום של "האומץ לשנות את אשר ביכולתי".. "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם האומץ לשנות את אשר ביכולתי והתבונה להבחין בין השניים"
