מטעם לשבת
פרשת כי תבא ביכורים – המצוה לשמוח ולשמח
פרשת מקרא הביכורים ("ארמי אובד אבי") קשורה לשלושת הרגלים: חג השבועות, כידוע, נקרא גם חג הביכורים, כיון שזהו התאריך שבו מתחילים להביא את הביכורים. ועד מתי מביאים ביכורים וקוראים את מקרא הביכורים? – נאמר במשנה (ביכורים א, ו): "מעצרת ועד החג מביא וקורא". כלומר שבין שבועות לסוכות קוראים את מקרא הביכורים. הפעם הנוספת שבה קוראים את הפרשה הזו, ואף דורשים אותה, היא בליל הסדר כמובן, שכן רוב ההגדה של פסח הוא דרשה של הפסוקים הללו.
מקרא הביכורים אם כן, קשור לשלושת הרגלים שבהם אנו מצווים גם "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".
ואכן, מלבד שמחת הרגל הקשורה למקרא ביכורים, ישנה גם שמחה ספציפית של מצוות הביכורים. בסוף פרשת מקרא הביכורים מופיע הפסוק: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ". לכאורה יש כאן ברכה שבשכר המצוה של הבאת הביכורים נזכה לשמוח בכל הטוב שהקב"ה מעניק לנו. אבל האמת היא שיש כאן לא רק ברכה, אלא גם ציווי: עליך לשמוח בכל הטוב שהקב"ה נותן לך. לדעת להעריך את המתנה שקיבלת. יתרה מזו: יש כאן מצווה לא לשמוח לבד, אלא לשמח בזה גם את מי שאין לו: "אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".
בהמשך הפרשה, בקללות, מופיע הפסוק: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב... וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ... בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל". כאשר אדם לא יודע להעריך את המתנות שנותן לו הקב"ה, הקב"ה נאלץ לקחת את המתנות בחזרה.
לצערנו, יש אנשים שיודעים להעריך דבר טוב שיש להם רק אחרי שהוא כבר איננו. הפסוק שאומרים בעת צידוק הדין, ל"ע, הוא הפסוק שאמר איוב לאחר שנודע לו שכל ילדיו מתו (איוב א, כא): "ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ". לפעמים את העובדה שה' נתן אנחנו מגלים רק אחרי שה' לקח, ורק אז זוכרים להודות לקב"ה על המתנה הגדולה. אבל אם אנחנו רוצים שהמתנה הזו תישאר אצלנו, עלינו לדעת להעריך אותה בעת הנתינה ולשמוח בה.
המצוה לשמוח במתנות ה' נאמרה דווקא בעת הבאת הביכורים. אין כמו עובד האדמה בארץ ישראל שיכול להרגיש את מתנת ה'. הוא הרי ידע כבר בזמן הזריעה, שעם כל המאמץ שלו אין שום ערובה להצלחתו. אם הקב"ה לא ייתן גשם, לא יהיה יבול. כל היבול שלו בא ישירות מברכת ה'. ומכיוון שכך, הוא יכול להשתמש במתנה הזו כאמצעי להתקרב לקב"ה. בכל פעם שהוא מביט אל שדהו הוא נושא תפילה לקב"ה, ובכך מתקרב אליו יותר.
מי שמקבל תלוש משכורת מהמעביד, הרבה יותר קשה לו להרגיש את הקשר הישיר לריבונו של עולם. דווקא החקלאי, שמאמין בחי העולמים וזורע (כלשונם של התוספות, שבת לא, א ד"ה אמונת), חש את הקב"ה בכל רגע ורגע, ולכן דווקא הוא מצווה לנצל את הקשר הזה לשמחה – לשמוח ולשמֵח.
פרשת כי תבא ביכורים – המצוה לשמוח ולשמח
פרשת מקרא הביכורים ("ארמי אובד אבי") קשורה לשלושת הרגלים: חג השבועות, כידוע, נקרא גם חג הביכורים, כיון שזהו התאריך שבו מתחילים להביא את הביכורים. ועד מתי מביאים ביכורים וקוראים את מקרא הביכורים? – נאמר במשנה (ביכורים א, ו): "מעצרת ועד החג מביא וקורא". כלומר שבין שבועות לסוכות קוראים את מקרא הביכורים. הפעם הנוספת שבה קוראים את הפרשה הזו, ואף דורשים אותה, היא בליל הסדר כמובן, שכן רוב ההגדה של פסח הוא דרשה של הפסוקים הללו.
מקרא הביכורים אם כן, קשור לשלושת הרגלים שבהם אנו מצווים גם "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".
ואכן, מלבד שמחת הרגל הקשורה למקרא ביכורים, ישנה גם שמחה ספציפית של מצוות הביכורים. בסוף פרשת מקרא הביכורים מופיע הפסוק: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ". לכאורה יש כאן ברכה שבשכר המצוה של הבאת הביכורים נזכה לשמוח בכל הטוב שהקב"ה מעניק לנו. אבל האמת היא שיש כאן לא רק ברכה, אלא גם ציווי: עליך לשמוח בכל הטוב שהקב"ה נותן לך. לדעת להעריך את המתנה שקיבלת. יתרה מזו: יש כאן מצווה לא לשמוח לבד, אלא לשמח בזה גם את מי שאין לו: "אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".
בהמשך הפרשה, בקללות, מופיע הפסוק: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב... וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ... בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל". כאשר אדם לא יודע להעריך את המתנות שנותן לו הקב"ה, הקב"ה נאלץ לקחת את המתנות בחזרה.
לצערנו, יש אנשים שיודעים להעריך דבר טוב שיש להם רק אחרי שהוא כבר איננו. הפסוק שאומרים בעת צידוק הדין, ל"ע, הוא הפסוק שאמר איוב לאחר שנודע לו שכל ילדיו מתו (איוב א, כא): "ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ". לפעמים את העובדה שה' נתן אנחנו מגלים רק אחרי שה' לקח, ורק אז זוכרים להודות לקב"ה על המתנה הגדולה. אבל אם אנחנו רוצים שהמתנה הזו תישאר אצלנו, עלינו לדעת להעריך אותה בעת הנתינה ולשמוח בה.
המצוה לשמוח במתנות ה' נאמרה דווקא בעת הבאת הביכורים. אין כמו עובד האדמה בארץ ישראל שיכול להרגיש את מתנת ה'. הוא הרי ידע כבר בזמן הזריעה, שעם כל המאמץ שלו אין שום ערובה להצלחתו. אם הקב"ה לא ייתן גשם, לא יהיה יבול. כל היבול שלו בא ישירות מברכת ה'. ומכיוון שכך, הוא יכול להשתמש במתנה הזו כאמצעי להתקרב לקב"ה. בכל פעם שהוא מביט אל שדהו הוא נושא תפילה לקב"ה, ובכך מתקרב אליו יותר.
מי שמקבל תלוש משכורת מהמעביד, הרבה יותר קשה לו להרגיש את הקשר הישיר לריבונו של עולם. דווקא החקלאי, שמאמין בחי העולמים וזורע (כלשונם של התוספות, שבת לא, א ד"ה אמונת), חש את הקב"ה בכל רגע ורגע, ולכן דווקא הוא מצווה לנצל את הקשר הזה לשמחה – לשמוח ולשמֵח.
