מטפלים או נתמכים, לבד או ביחד?

[דנה אז]

מטפלים או נתמכים, לבד או ביחד?

בעיקבות האובדן, בעלי ואני התחלנו ללכת לטיפול ביחד. כשנתיים הינו מטופלים לעיתים עם הפסקות, כמובן שבגלל הקושי, לא תמיד עסקנו בנושא האמיתי. אבל היה מקום בו דיברנו על מה שהפריע, מקום רק שלנו. אי אפשר להגיד שהמשכנו בחיינו כאילו כלום לא קרה, אבל אנחנו במקום אחר מאותם הימים... האם זה הטיפול? האם זה הזמן?
בגלל העומס בלימודים ובעבודה החלטנו לקחת הפסקה. ואולי נחזור בהמשך.
מכירה כאלו שהאובדן גרם להרס הנישואים, מכירה כאלה שמתביישים להיות מטופלים, מכירה כאלה שנתמכים בקבוצות תמיכה, כאלה המטופלים על ידי מטפל/ פסיכולוג, וכאלה המטופלים תרופתית.
איפה אתם? מתמודדים לבד או ביחד? מקבלים עזרה כלשהי?
בעד עזרה או חושבים שזה מיותר?

 

[elipol]

מניסיון שלי

לפי ניסיוני מתמודדים ביחד ויחד עם לכל אחד יש דרך משלו להתמודד עם השכול. כמאמן/מטפל אני עובד זוגות לסירוגין ולפי מה שקורה בתהליך. יש מצב שהמפגשים הם אישיים ופעם החודש יש מפגש מחבר.
אצלינו במשפחה אישתי הלכה שנים לטיפול ולי זה לא התאים. אני הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי אחרי 3 מפגשים ומצאתי לי דרך אחרת להתמודד: ללמוד לעזור לאנשים אחרים להיות מאושרים יותר, שמחים יותר, שלמים יותר.

 

[דנה אז]

אלי

אני נפעמת כל פעם מחדש לקרוא את דבריך, מהמודעות שלך לגבי עצמך, והדרך בה בחרת להתמודד- נראה כי דרכך ברורה לך.
אני מרגישה שאני עדיין בחיפוש אחר הדרך הנכונה עבורי, וגך גם בן זוגי.
מקווה שהזמן יעזור לנו לפחות בכך. כי כמו שאתה יודע הכאב לא עובר רק לומדים לחיות איתו.