מטריפים אותי
אמא שלי ואבא שלי מטריפים אותי... והם עושים את זה בצורה טובה... אני יודעת שאנו ניצבים בפניי ימים קשים של פיגועים, אבל הם לא בסימן נסיגה בזמן הקרוב, וההורים שלי מתעקשים, ) שלא אצע לשום מקום.. הם מבינים שזה לא יעזור להם, ואני לא מתכוונת להישאר בבית.. מצטערת, אבל הטרור לא ימנע לבלות ואז הם עושים פרצופים- "המצב קשה", "יש התרעות", ואני מנסה להסביר להם שאנחנו חיים בימים שכל יום יש התרעות.. כי אולי זה יחזיק עוד 10 אנשים בחיים.. מה לעשות.. זו המציאות.. צריך להמשיך לחיות.. אז אבא שלי פורץ עם פתרונות נפלאים- "תאגרנו כמה חברים בבית של מישהו".. נו באמת, זה בכלל יכול להשתוות ליציאה למועדון, שלא יצאתי זמן כה רב, מה לעשות.. הם מודאגים.. ומה, אני לא מודאגת? ברור שכן, אבל אני אפתטית.. פשוט אפטית.. זו השיטה שפיתחתי כדי שהמצב הרגשי שלי יישאר מאוזן ולא ישתולל.. הפיגועים הפכו לשגרה עצובה וקשה, וזה לא שביקשתי מהם לנסוע לירושלים, כי אני לא הייתי עושה את זה, באמת שלא, אני קצת מציאותית, אבל ביקשתי לנסוע להרצליה.. ומועדונים בד"כ מאובטחים.. נכון שיש את הסכנה בכניסה, אבל מה לעשות.. אני אומרת את זה הרבה, אני יודעת, אבל באמת שאין פתרון. אני לא מתכוונת להישאר בבית, ומצטערת שאני מדאיגה אותם, אבל אני לא יכולה לחיות כל הזמן בבית, אני חייבת שיחרור.. ומה הם יעשו בעוד שבוע וחצי כשיגמרו לי החופש? ימשיכו להחזיק אותי בבית? בעצם מה שאני שואלת, זה איך למחוק את הפרצופים המעצבנים, ולמחוק את הדאגה.. אני לא יכולה לשקר להם, כי מה יקרה אם באמת יקרה משהו, ואז חבל עליי... ואני לא מתכוונת להפסיק לצאת כל עוד אני צעירה ויש לי את הכוחות לנוע יותר מ-3 מטרים בדקה, וחוץ מזה, הם צריכים להבין שאני בוגרת מספיק להחליט.. "לא, אבל יש התרעות!", "אבל כל יום יש התרעות", "לא כמו עכשיו", "ברור שכן! כל הזמן, כל הזמן בחצי שנה האחרונה, יש התרעות חמות.. וזה לא ייגמר, זה לא ייגמר, אז כל החיים אני אשב בבית?", "עדיף להישאר מאשר להיפגע"... נו מה אני יכולה להגיב על זה? "לא, אתם טועים, עדיף להיפגע?".. בקיצור, מטריפים.. אולי זה התפקיד שלהם.. אם כן, הם צריכים לקבל משכורת על עבודה
אמא שלי ואבא שלי מטריפים אותי... והם עושים את זה בצורה טובה... אני יודעת שאנו ניצבים בפניי ימים קשים של פיגועים, אבל הם לא בסימן נסיגה בזמן הקרוב, וההורים שלי מתעקשים, ) שלא אצע לשום מקום.. הם מבינים שזה לא יעזור להם, ואני לא מתכוונת להישאר בבית.. מצטערת, אבל הטרור לא ימנע לבלות ואז הם עושים פרצופים- "המצב קשה", "יש התרעות", ואני מנסה להסביר להם שאנחנו חיים בימים שכל יום יש התרעות.. כי אולי זה יחזיק עוד 10 אנשים בחיים.. מה לעשות.. זו המציאות.. צריך להמשיך לחיות.. אז אבא שלי פורץ עם פתרונות נפלאים- "תאגרנו כמה חברים בבית של מישהו".. נו באמת, זה בכלל יכול להשתוות ליציאה למועדון, שלא יצאתי זמן כה רב, מה לעשות.. הם מודאגים.. ומה, אני לא מודאגת? ברור שכן, אבל אני אפתטית.. פשוט אפטית.. זו השיטה שפיתחתי כדי שהמצב הרגשי שלי יישאר מאוזן ולא ישתולל.. הפיגועים הפכו לשגרה עצובה וקשה, וזה לא שביקשתי מהם לנסוע לירושלים, כי אני לא הייתי עושה את זה, באמת שלא, אני קצת מציאותית, אבל ביקשתי לנסוע להרצליה.. ומועדונים בד"כ מאובטחים.. נכון שיש את הסכנה בכניסה, אבל מה לעשות.. אני אומרת את זה הרבה, אני יודעת, אבל באמת שאין פתרון. אני לא מתכוונת להישאר בבית, ומצטערת שאני מדאיגה אותם, אבל אני לא יכולה לחיות כל הזמן בבית, אני חייבת שיחרור.. ומה הם יעשו בעוד שבוע וחצי כשיגמרו לי החופש? ימשיכו להחזיק אותי בבית? בעצם מה שאני שואלת, זה איך למחוק את הפרצופים המעצבנים, ולמחוק את הדאגה.. אני לא יכולה לשקר להם, כי מה יקרה אם באמת יקרה משהו, ואז חבל עליי... ואני לא מתכוונת להפסיק לצאת כל עוד אני צעירה ויש לי את הכוחות לנוע יותר מ-3 מטרים בדקה, וחוץ מזה, הם צריכים להבין שאני בוגרת מספיק להחליט.. "לא, אבל יש התרעות!", "אבל כל יום יש התרעות", "לא כמו עכשיו", "ברור שכן! כל הזמן, כל הזמן בחצי שנה האחרונה, יש התרעות חמות.. וזה לא ייגמר, זה לא ייגמר, אז כל החיים אני אשב בבית?", "עדיף להישאר מאשר להיפגע"... נו מה אני יכולה להגיב על זה? "לא, אתם טועים, עדיף להיפגע?".. בקיצור, מטריפים.. אולי זה התפקיד שלהם.. אם כן, הם צריכים לקבל משכורת על עבודה
