מידנייט פיקוקס משיקים - סיכור הופעה
(לא זו לא שגיאת כתיב - היתה הופעה "מסכרת"
(וסליחה לפיקוקס על האיחור בסיקור) זו היתה הופעה שחיכית לה הרבה זמן, והיא עלתה על ציפיותי (שכמה ימים קודם לכן הונמכו קשות, עקב שמיעת ביקורות קשות עקיפות על האלבום השני שלהם, "שלוש"). ראשית, למי שלא מכירים - מידנייט פיקוקס היא "רעש טוב". בדרך כלל אינני אוהב רוק כבד, ואינני אוהב מוזיקה שהרעש הוא מוטיב מרכזי בה. אצל המידנייט פיקוקס - הרעש הוא חלק מהיצירה, והעוויות הפנים וההתנהגות הבימתית שלהם נראית לי אותנטית, להבדיל ממה שראיתי בטלוויזיה אצל להקות רוק כבד, שנראה לי כמו לשחק את המשחק לפי החוקים. מבחינה זו, הפיקוקס עבורי הם תופעה נקודתית. כן - הייתי בכמה וכמה הופעות רועשות, אבל בכל המקרים הללו, התקליטים המקבילים לא היו כל כך רועשים. אצל הפיקוקס - הרעש קיים גם בדיסקים (למעט שירי חזי שוחט). בניגוד להופעות קודמות שלהם - ההופעה הפעם אורגנה בסיגנון "חברים מנגנים עם" - כאשר להרכב הבסיסי (גיטרה - רון בונקר, בס ושירה - איתן רדושינסקי, ותופים - חגי פרשטמן משום שלאוהד בולוטין המתופף הקבוע נולד ילד) מצטרפים הנגנים והזמרים האחרים (מההרכב והאורחים) בסרט נע (יוני סילבר - שניגן רק על כינור, בניגון לעבר שהיה מנגן גם על סקסופון ולפעמים קלידים), מאיה דוניץ (שוויתרה על הנסיון להשמיע קלידים בתוך כל הרעש), והאורחים - רם אוריון שגיטר ושר, אורי כינורות שגיטר ועשה "שמש", אייל תלמודי, שהסקסופון שלו שימש גם כמופע החימום, וגם סיקספן עם הפיקוקס ומדי פעם שר בחלק מהשירים, וכמובן חזי שוחט המשוגע (שלצערי לא ביצע את שיר הנושא שלו, ששמו פרח מזיכרוני) ורקדנית הבטן הדר. שני דברים גרמו לי לצאת בהרגשה טובה מההופעה (ובעצם - להרגיש טוב כל ההופעה) - א. היה הרבה קהל, בוודאי יותר מאשר בהופעות הקודמות שראיתי. הקהל, אגב, רובו הגיע מאוחר יחסית, בניגוד להופעה של הפליינג בייבי, שבה התור התחיל הרבה זמן מראש). ב. ברחבה שליד הבמה היתה חבורת משוגעים שרקדו והעיפו אחד את השני, אם כי עשו זאת בחינניות יחסית ובמינון שנשמר בעיקר לקטעים היותר רועשים (דומני שהייתי לראשונה עד לטקס "פוגו" בהופעה) ולמעט צופה אחת זה מאוד הפריע לה - הצופים האחרים קיבלו את זה בשלוות נפש, וגם מי שקצת נחבטו ונפלו קיבלו את זה עם חיוך. ככלל - חיוך היה תופעה נפוצה בהופעה הזו. גם אצלי, חיוך נמרח על הפנים מרגע תחילת ההופעה, ונשאר כמעט עד קטע השמש בסוף (נסיון מוזר ליצור שירה מטאל-שאנטי - שלדעתי יתפוס בסוף את כל הקהל - הרוב פחדו לבצע תנועות ידיים משונות במהלך השיר). איתן רדושינסקי נראה פחות מפחיד מאשר בדרך כלל. אולי בגלל שהתספורת שלו נעשתה פרודיה על עצמו, ואולי בגלל שהיה לו מבט פחות מטורף בעיניים במהלך השירים מאשר בדרך כלל. מאיה דוניץ הרביצה את הקטע שלה בשיר "Die" - שכל כך תפור על היכולות הקוליות שלה (לשמוע את הקול שיוצא לה מהפה בפיזמון - נשמע מפחיד ובלתי הגיוני למי שחווה את זה בפעם הראשונה - ובדיזוננס גמור לשירה המתקתקה בחלקים אחרים בשיר הזה). וחזי - הוא פשוט חזי. ביחיד שמתנהג כמו מוזיקאי רוק נטו בהופעות הללו הוא רון בונקר, שגם כשכולם משתגעים סביבו ודוניץ מנחיתה עליו כפות ועושה לו קרניים - הוא מאוד ממוקד בגיטרה שלו - והוא עושה את זה היטב. את רם אוריון היה משעשע לראות, ניכנס לתפקיד שירת הכאסח - אין ספק שהוא נראה שונה לחלוטין מאשר כשראיתיו לראשונה במרתף עשר לפני כשנתיים - הוא למד לתקשר עם הקהל בדרכו הגמלונית, ויש לו הרבה יותר מבע בעיניים. את התקליט שמעתי בינתיים פעם אחת בעבודה - ורגזתי בכל פעם שבה מישהו לשאול אותי שאלה - איך אפשר להפריע לדוניץ באמצע הפיזמון??? נראה שרמת הדיסק לא אחידה - אבל רק בעוד מספר שמיעות אוכל לגבש דיעה יותר ברורה. עד אז - להתראות באל-עריש. נ.ב. אפילו איש הסאונד (א.מ.) לא הצליח לקלקל את ההופעה - חרף חוסר האחידות ברמת כיוון הסאונד, שגרמה לחלק מהמיקרופון ולכינור לשימע חלש מדי בחלק מהמקומות שבהם היו אמורים לשמוע אותם הרבה יותר חזק. מצד שני - העיבודים השאירו מרווחי שקט שאיפשרו לכלים החלשים יותר מרחב ביטוי מסויים.
(לא זו לא שגיאת כתיב - היתה הופעה "מסכרת"
(וסליחה לפיקוקס על האיחור בסיקור) זו היתה הופעה שחיכית לה הרבה זמן, והיא עלתה על ציפיותי (שכמה ימים קודם לכן הונמכו קשות, עקב שמיעת ביקורות קשות עקיפות על האלבום השני שלהם, "שלוש"). ראשית, למי שלא מכירים - מידנייט פיקוקס היא "רעש טוב". בדרך כלל אינני אוהב רוק כבד, ואינני אוהב מוזיקה שהרעש הוא מוטיב מרכזי בה. אצל המידנייט פיקוקס - הרעש הוא חלק מהיצירה, והעוויות הפנים וההתנהגות הבימתית שלהם נראית לי אותנטית, להבדיל ממה שראיתי בטלוויזיה אצל להקות רוק כבד, שנראה לי כמו לשחק את המשחק לפי החוקים. מבחינה זו, הפיקוקס עבורי הם תופעה נקודתית. כן - הייתי בכמה וכמה הופעות רועשות, אבל בכל המקרים הללו, התקליטים המקבילים לא היו כל כך רועשים. אצל הפיקוקס - הרעש קיים גם בדיסקים (למעט שירי חזי שוחט). בניגוד להופעות קודמות שלהם - ההופעה הפעם אורגנה בסיגנון "חברים מנגנים עם" - כאשר להרכב הבסיסי (גיטרה - רון בונקר, בס ושירה - איתן רדושינסקי, ותופים - חגי פרשטמן משום שלאוהד בולוטין המתופף הקבוע נולד ילד) מצטרפים הנגנים והזמרים האחרים (מההרכב והאורחים) בסרט נע (יוני סילבר - שניגן רק על כינור, בניגון לעבר שהיה מנגן גם על סקסופון ולפעמים קלידים), מאיה דוניץ (שוויתרה על הנסיון להשמיע קלידים בתוך כל הרעש), והאורחים - רם אוריון שגיטר ושר, אורי כינורות שגיטר ועשה "שמש", אייל תלמודי, שהסקסופון שלו שימש גם כמופע החימום, וגם סיקספן עם הפיקוקס ומדי פעם שר בחלק מהשירים, וכמובן חזי שוחט המשוגע (שלצערי לא ביצע את שיר הנושא שלו, ששמו פרח מזיכרוני) ורקדנית הבטן הדר. שני דברים גרמו לי לצאת בהרגשה טובה מההופעה (ובעצם - להרגיש טוב כל ההופעה) - א. היה הרבה קהל, בוודאי יותר מאשר בהופעות הקודמות שראיתי. הקהל, אגב, רובו הגיע מאוחר יחסית, בניגוד להופעה של הפליינג בייבי, שבה התור התחיל הרבה זמן מראש). ב. ברחבה שליד הבמה היתה חבורת משוגעים שרקדו והעיפו אחד את השני, אם כי עשו זאת בחינניות יחסית ובמינון שנשמר בעיקר לקטעים היותר רועשים (דומני שהייתי לראשונה עד לטקס "פוגו" בהופעה) ולמעט צופה אחת זה מאוד הפריע לה - הצופים האחרים קיבלו את זה בשלוות נפש, וגם מי שקצת נחבטו ונפלו קיבלו את זה עם חיוך. ככלל - חיוך היה תופעה נפוצה בהופעה הזו. גם אצלי, חיוך נמרח על הפנים מרגע תחילת ההופעה, ונשאר כמעט עד קטע השמש בסוף (נסיון מוזר ליצור שירה מטאל-שאנטי - שלדעתי יתפוס בסוף את כל הקהל - הרוב פחדו לבצע תנועות ידיים משונות במהלך השיר). איתן רדושינסקי נראה פחות מפחיד מאשר בדרך כלל. אולי בגלל שהתספורת שלו נעשתה פרודיה על עצמו, ואולי בגלל שהיה לו מבט פחות מטורף בעיניים במהלך השירים מאשר בדרך כלל. מאיה דוניץ הרביצה את הקטע שלה בשיר "Die" - שכל כך תפור על היכולות הקוליות שלה (לשמוע את הקול שיוצא לה מהפה בפיזמון - נשמע מפחיד ובלתי הגיוני למי שחווה את זה בפעם הראשונה - ובדיזוננס גמור לשירה המתקתקה בחלקים אחרים בשיר הזה). וחזי - הוא פשוט חזי. ביחיד שמתנהג כמו מוזיקאי רוק נטו בהופעות הללו הוא רון בונקר, שגם כשכולם משתגעים סביבו ודוניץ מנחיתה עליו כפות ועושה לו קרניים - הוא מאוד ממוקד בגיטרה שלו - והוא עושה את זה היטב. את רם אוריון היה משעשע לראות, ניכנס לתפקיד שירת הכאסח - אין ספק שהוא נראה שונה לחלוטין מאשר כשראיתיו לראשונה במרתף עשר לפני כשנתיים - הוא למד לתקשר עם הקהל בדרכו הגמלונית, ויש לו הרבה יותר מבע בעיניים. את התקליט שמעתי בינתיים פעם אחת בעבודה - ורגזתי בכל פעם שבה מישהו לשאול אותי שאלה - איך אפשר להפריע לדוניץ באמצע הפיזמון??? נראה שרמת הדיסק לא אחידה - אבל רק בעוד מספר שמיעות אוכל לגבש דיעה יותר ברורה. עד אז - להתראות באל-עריש. נ.ב. אפילו איש הסאונד (א.מ.) לא הצליח לקלקל את ההופעה - חרף חוסר האחידות ברמת כיוון הסאונד, שגרמה לחלק מהמיקרופון ולכינור לשימע חלש מדי בחלק מהמקומות שבהם היו אמורים לשמוע אותם הרבה יותר חזק. מצד שני - העיבודים השאירו מרווחי שקט שאיפשרו לכלים החלשים יותר מרחב ביטוי מסויים.