מיהו מטפל
[לפני הכל, כל הכתוב כאן הינו דעתי האישית, שאינה מחייבת אף אחד מלבדי - וכתבתי אותה רק כדי לקדם את הדיון ולא כדי להעליב או לפגוע באיש.] בהמשך לדיון מלמטה, ברצוני להתייחס למסר נקודות שהועלו. הנקודות הן: 1. לימוד - פורמלי או בלתי פורמלי, לבד או תחת הדרכה 2. התמקצעות - בשיטה אחת, בתחום מסוים של בעיות 3. הדרכה, פיקוח, supervision 4. רישוי - תעודות, מבחנים, הכרה מקצועית 1. לימוד כשמוצארט היה בן שלוש, הוא טיפס על כיסא כדי להגיע לפסנתר והתחיל לנגן - בלי ללמוד מאף אחד. אבל היה רק מוצארט אחד
יש "מוצארטים" גם בתחום הרפואה המשלימה - אבל הם בודדים כמו שהיה מוצארט ה"אמיתי" במוסיקה. הבעיה הפשוטה היא שברוב שיטות הטיפול, כמות הידע הקיים היא פשוט עצומה - קשה להתמצא בכולה, קשה לארגן את הידע הקיים לעיקר וטפל, לבסיסי ומתקדם. מורה יכול לעזור בזה, אפילו ברמה הטכנית הפשוטה (ממה להתחיל). לענין זה, אין הבדל בין למידה למכללה או ללמידה ממורה פרטי, או להתייעצות עם חבר. רובנו צריכים ללמוד, ולימוד מסודר ממורה טוב עדיף על לימוד בלתי-מסודר... אם באמת מצאת מורה טוב. למרבה הצער, גם הם נדירים. לא שלימוד לבד, מנסיון בלתי-אפשרי, אבל מישהו הרי כבר המציא את הגלגל - וגם סלל את הכביש, הציב תמרורים ורמזורים, וייצר את "מכונית השנה 2002". חלק גדול מתהליך הניסוי-וטעיה שנקרא "לימוד," אפשר לכוון ולמקד בצורה שתקצר בהרבה את הזמן והאנרגיה שישקיע התלמיד בדרכו לקבל יכול טיפול אמיתית - אבל רק מורה אמיתי יכול לכוון ולמקד תהליך זה. בהעדר מורים אמיתיים, הרבה מבתי-הספר מתמקדים ב"מה לא לעשות" (קונטרה-אינדיקציות), כדי שתלמידיהם, לפחות, לא יגרמו נזק - ולא יהיו סיבות לתבוע את בתי-הספר. למרות כל החסרונות, כללי זהירות כאלה הם הרע במיעוטו, ורצוי שכל מטפל ידע מה המגבלות שלו. רישיון נהיגה לא מעיד שאתה נהג-מירוצים - רק שאתה יודע להבדיל בין הקלאץ´ לברקס, ובין הירוק והאדום ברמזור. אתה לא לומד לנהוג, עד שלא קיבלת רשיון והתחלת לנהוג - כלומר, לצבור נסיון ולהשתפשף. לימודי הנהיגה רק מאשרים שיש לך ידע בסיסי מסוים, הכולל הרבה "מה לא לעשות". 2. התמקצעות התמקצעות יכולה להיות בשני תחומים: בשיטת טיפול מסוימת, או בסוג מסוים של בעיות. אורטופדים, לדוגמא, מטפלים בבעיות שלד. כשאדם מגיע עם כאב-גב, אורטופד לא יחפש בעיות במערכת העיכול, למרות שכאבי-גב יכולים להגיע גם משם. זו החולשה הגדולה של הרפואה המערבית, ודוקא בתחום האורטופדיקה היא מוקצנת מאוד: אורטופד שמתמחה בבעיות גב לא מבין בברכיים, וזה שמבין בברכיים לא מבין בידיים. זה התחום החזק ביותר של הרפואה ההוליסטית: לראות אדם שלם, על מכלול תכונותיו ובעיותיו, ולמצוא פתרון מיטבי לכולן יחד. יש טוענים שלשם-כך צריך ללמוד הרבה שיטות-טיפול, וכאן נכנסת הבעיה הידועה שמי שלומד "לרוחב", לרוב לא מעמיק באף שיטה. לדעתי (וזו דעתי האישית בלבד), צריך להעמיק בשיטה אחת, ולהרחיב לשיטות נוספות רק תוך-כדי העמקה בשיטת ה"בסיס" - ואפשר, מותר ולפעמים חיוני להחליף את ה"בסיס" במשך הזמן. אבל חייב להיות בסיס כלשהו. אחד המורים שלי לשיאצו אמר פעם, שאם אתה לומד שיטה אחת לעומק, לא תזדקק לשיטות נוספות - כי בכל שיטה אפשר להגיע לפתרון של כל מצב, אם הרמה האישית שלך כמטפל מספיק טובה. מכך נובע שאם אינך יכול לעזור למטופלים עם הידע שלך בשיטה X, אתה יכול לחפש את הפתרון בשיטה אחרת - או להבין שאתה הבעיה, בכך שלא למדת את שיטתך לעומק המתאים למטופל הזה, עם הבעיה הזו. לימוד שיטה נוספת לא יעמיק אותך כמטפל, אלא ירחיב את מאגר הטכניקות שלך - לטוב ולרע, וכל מטפל חייב לחשוב ולהבין את הטוב והרע שבכך! 3. הדרכה, פיקוח, supervision הכוונה לא ללימוד מאפס, אלא להדרכה של מטפלים אחרים למטפל שכבר עובד. אין לי מלים מספיק חזקות לומר כמה זה חשוב - ובעייתי. מטופל יכול לומר לך אם הוא נהנה מהטיפול, אם הוא מרגיש יותר טוב או לא - מטפל אחר יוכל להגיד לך איפה טעית באבחנה, איפה היית יכול להיות יותר ממוקד, להציע דגשים אחרים לטיפול... דברים שמטופל לעולם לא יוכל לתת לך. מצד שני, ההדרכה חייבת להיות של אדם שמבין את צורת העבודה שלך, את הכלים בהם אתה משתמש - רפלקסולוג לא יכול להדריך מטפל בשיאצו. המדריך האידיאלי הוא המורה שלך, שמכיר גם אותך וגם את שיטת העבודה שלך. כמו בתהליך הלימוד, המורה יכול לכוון ולמקד את הניסוי והטעיה שלך לכיוונים הטובים ביותר; עדין תטעה, אבל לפחות יהיה מי שיעיר אותך ויאיר לך את הטעות, לפני שתרחיק בדרך. לגבי הטיפול הפסיכולוגי למטפל: הרבה אנשים פונים לרפואה משלימה מסיבות שונות, ולחלק נכבד מהם הסיבות האלה לא לגמרי ברורות. עבור חלק מהמטפלים, המצב האינטימי מאוד שהם נמצאים בו עם המטופל יוצר תחושת כוח רבה, עם פיתוי גדול לנצל אותה. ההתייעצות וההדרכה, במקרה הזה, מיועדים להעלות תחושות ופיתויים כאלה אל פני-השטח, לדבר עליהם ולהבין מאיפה הם באים, אצלי המטפל, ואיך להתמודד איתם. אפשר לעשות זאת עם המורה, או בטיפול פסיכולוגי. אבל חייבים לעשות את זה. 4. רישוי - תעודות, מבחנים, הכרה מקצועית בישראל 2002, תעודת מטפל חיונית אם אתה רוצה לעבוד עם ישראל "הרשמית" (קופות החולים, משרדי הממשלה, ביטוח אחריות מקצועית וכו´) - ומיותרת אם אתה לא. סליחה שאני חוזר על עצמי, אבל: "רישיון נהיגה לא מעיד שאתה נהג-מירוצים - רק שאתה יודע להבדיל בין הקלאץ´ לברקס, ובין הירוק והאדום ברמזור. אתה לא לומד לנהוג, עד שלא קיבלת רשיון והתחלת לנהוג - כלומר, לצבור נסיון ולהשתפשף. לימודי הנהיגה רק מאשרים שיש לך ידע בסיסי מסוים, הכולל הרבה "מה לא לעשות"." תעודת מטפל היא, בד"כ, רשיון נהיגה ולא יותר מזה. אם אתה מבין זאת, אתה יכול להשתמש בתעודה כדי להרשים מטופלים (וזה חשוב להרשים אותם - אם המטופל לא יאמין שאתה יכול לעזור לו, באמת לא תוכל לעזור לו!), בלי להתחיל לחשוב שאתה באמת "טוב". אם אתה לא מבין מהי תעודה, עדיף שלא תטפל בכלל. ושוב, כל הנ"ל הינו דעתי האישית, שאינה מחייבת אף אחד מלבדי - וכתבתי אותה רק כדי לקדם את הדיון ולא כדי להעליב או לפגוע באיש.
[לפני הכל, כל הכתוב כאן הינו דעתי האישית, שאינה מחייבת אף אחד מלבדי - וכתבתי אותה רק כדי לקדם את הדיון ולא כדי להעליב או לפגוע באיש.] בהמשך לדיון מלמטה, ברצוני להתייחס למסר נקודות שהועלו. הנקודות הן: 1. לימוד - פורמלי או בלתי פורמלי, לבד או תחת הדרכה 2. התמקצעות - בשיטה אחת, בתחום מסוים של בעיות 3. הדרכה, פיקוח, supervision 4. רישוי - תעודות, מבחנים, הכרה מקצועית 1. לימוד כשמוצארט היה בן שלוש, הוא טיפס על כיסא כדי להגיע לפסנתר והתחיל לנגן - בלי ללמוד מאף אחד. אבל היה רק מוצארט אחד
![](https://timg.co.il/f/Emo10.gif)