מיהו מטפל

מיהו מטפל

[לפני הכל, כל הכתוב כאן הינו דעתי האישית, שאינה מחייבת אף אחד מלבדי - וכתבתי אותה רק כדי לקדם את הדיון ולא כדי להעליב או לפגוע באיש.] בהמשך לדיון מלמטה, ברצוני להתייחס למסר נקודות שהועלו. הנקודות הן: 1. לימוד - פורמלי או בלתי פורמלי, לבד או תחת הדרכה 2. התמקצעות - בשיטה אחת, בתחום מסוים של בעיות 3. הדרכה, פיקוח, supervision 4. רישוי - תעודות, מבחנים, הכרה מקצועית 1. לימוד כשמוצארט היה בן שלוש, הוא טיפס על כיסא כדי להגיע לפסנתר והתחיל לנגן - בלי ללמוד מאף אחד. אבל היה רק מוצארט אחד
יש "מוצארטים" גם בתחום הרפואה המשלימה - אבל הם בודדים כמו שהיה מוצארט ה"אמיתי" במוסיקה. הבעיה הפשוטה היא שברוב שיטות הטיפול, כמות הידע הקיים היא פשוט עצומה - קשה להתמצא בכולה, קשה לארגן את הידע הקיים לעיקר וטפל, לבסיסי ומתקדם. מורה יכול לעזור בזה, אפילו ברמה הטכנית הפשוטה (ממה להתחיל). לענין זה, אין הבדל בין למידה למכללה או ללמידה ממורה פרטי, או להתייעצות עם חבר. רובנו צריכים ללמוד, ולימוד מסודר ממורה טוב עדיף על לימוד בלתי-מסודר... אם באמת מצאת מורה טוב. למרבה הצער, גם הם נדירים. לא שלימוד לבד, מנסיון בלתי-אפשרי, אבל מישהו הרי כבר המציא את הגלגל - וגם סלל את הכביש, הציב תמרורים ורמזורים, וייצר את "מכונית השנה 2002". חלק גדול מתהליך הניסוי-וטעיה שנקרא "לימוד," אפשר לכוון ולמקד בצורה שתקצר בהרבה את הזמן והאנרגיה שישקיע התלמיד בדרכו לקבל יכול טיפול אמיתית - אבל רק מורה אמיתי יכול לכוון ולמקד תהליך זה. בהעדר מורים אמיתיים, הרבה מבתי-הספר מתמקדים ב"מה לא לעשות" (קונטרה-אינדיקציות), כדי שתלמידיהם, לפחות, לא יגרמו נזק - ולא יהיו סיבות לתבוע את בתי-הספר. למרות כל החסרונות, כללי זהירות כאלה הם הרע במיעוטו, ורצוי שכל מטפל ידע מה המגבלות שלו. רישיון נהיגה לא מעיד שאתה נהג-מירוצים - רק שאתה יודע להבדיל בין הקלאץ´ לברקס, ובין הירוק והאדום ברמזור. אתה לא לומד לנהוג, עד שלא קיבלת רשיון והתחלת לנהוג - כלומר, לצבור נסיון ולהשתפשף. לימודי הנהיגה רק מאשרים שיש לך ידע בסיסי מסוים, הכולל הרבה "מה לא לעשות". 2. התמקצעות התמקצעות יכולה להיות בשני תחומים: בשיטת טיפול מסוימת, או בסוג מסוים של בעיות. אורטופדים, לדוגמא, מטפלים בבעיות שלד. כשאדם מגיע עם כאב-גב, אורטופד לא יחפש בעיות במערכת העיכול, למרות שכאבי-גב יכולים להגיע גם משם. זו החולשה הגדולה של הרפואה המערבית, ודוקא בתחום האורטופדיקה היא מוקצנת מאוד: אורטופד שמתמחה בבעיות גב לא מבין בברכיים, וזה שמבין בברכיים לא מבין בידיים. זה התחום החזק ביותר של הרפואה ההוליסטית: לראות אדם שלם, על מכלול תכונותיו ובעיותיו, ולמצוא פתרון מיטבי לכולן יחד. יש טוענים שלשם-כך צריך ללמוד הרבה שיטות-טיפול, וכאן נכנסת הבעיה הידועה שמי שלומד "לרוחב", לרוב לא מעמיק באף שיטה. לדעתי (וזו דעתי האישית בלבד), צריך להעמיק בשיטה אחת, ולהרחיב לשיטות נוספות רק תוך-כדי העמקה בשיטת ה"בסיס" - ואפשר, מותר ולפעמים חיוני להחליף את ה"בסיס" במשך הזמן. אבל חייב להיות בסיס כלשהו. אחד המורים שלי לשיאצו אמר פעם, שאם אתה לומד שיטה אחת לעומק, לא תזדקק לשיטות נוספות - כי בכל שיטה אפשר להגיע לפתרון של כל מצב, אם הרמה האישית שלך כמטפל מספיק טובה. מכך נובע שאם אינך יכול לעזור למטופלים עם הידע שלך בשיטה X, אתה יכול לחפש את הפתרון בשיטה אחרת - או להבין שאתה הבעיה, בכך שלא למדת את שיטתך לעומק המתאים למטופל הזה, עם הבעיה הזו. לימוד שיטה נוספת לא יעמיק אותך כמטפל, אלא ירחיב את מאגר הטכניקות שלך - לטוב ולרע, וכל מטפל חייב לחשוב ולהבין את הטוב והרע שבכך! 3. הדרכה, פיקוח, supervision הכוונה לא ללימוד מאפס, אלא להדרכה של מטפלים אחרים למטפל שכבר עובד. אין לי מלים מספיק חזקות לומר כמה זה חשוב - ובעייתי. מטופל יכול לומר לך אם הוא נהנה מהטיפול, אם הוא מרגיש יותר טוב או לא - מטפל אחר יוכל להגיד לך איפה טעית באבחנה, איפה היית יכול להיות יותר ממוקד, להציע דגשים אחרים לטיפול... דברים שמטופל לעולם לא יוכל לתת לך. מצד שני, ההדרכה חייבת להיות של אדם שמבין את צורת העבודה שלך, את הכלים בהם אתה משתמש - רפלקסולוג לא יכול להדריך מטפל בשיאצו. המדריך האידיאלי הוא המורה שלך, שמכיר גם אותך וגם את שיטת העבודה שלך. כמו בתהליך הלימוד, המורה יכול לכוון ולמקד את הניסוי והטעיה שלך לכיוונים הטובים ביותר; עדין תטעה, אבל לפחות יהיה מי שיעיר אותך ויאיר לך את הטעות, לפני שתרחיק בדרך. לגבי הטיפול הפסיכולוגי למטפל: הרבה אנשים פונים לרפואה משלימה מסיבות שונות, ולחלק נכבד מהם הסיבות האלה לא לגמרי ברורות. עבור חלק מהמטפלים, המצב האינטימי מאוד שהם נמצאים בו עם המטופל יוצר תחושת כוח רבה, עם פיתוי גדול לנצל אותה. ההתייעצות וההדרכה, במקרה הזה, מיועדים להעלות תחושות ופיתויים כאלה אל פני-השטח, לדבר עליהם ולהבין מאיפה הם באים, אצלי המטפל, ואיך להתמודד איתם. אפשר לעשות זאת עם המורה, או בטיפול פסיכולוגי. אבל חייבים לעשות את זה. 4. רישוי - תעודות, מבחנים, הכרה מקצועית בישראל 2002, תעודת מטפל חיונית אם אתה רוצה לעבוד עם ישראל "הרשמית" (קופות החולים, משרדי הממשלה, ביטוח אחריות מקצועית וכו´) - ומיותרת אם אתה לא. סליחה שאני חוזר על עצמי, אבל: "רישיון נהיגה לא מעיד שאתה נהג-מירוצים - רק שאתה יודע להבדיל בין הקלאץ´ לברקס, ובין הירוק והאדום ברמזור. אתה לא לומד לנהוג, עד שלא קיבלת רשיון והתחלת לנהוג - כלומר, לצבור נסיון ולהשתפשף. לימודי הנהיגה רק מאשרים שיש לך ידע בסיסי מסוים, הכולל הרבה "מה לא לעשות"." תעודת מטפל היא, בד"כ, רשיון נהיגה ולא יותר מזה. אם אתה מבין זאת, אתה יכול להשתמש בתעודה כדי להרשים מטופלים (וזה חשוב להרשים אותם - אם המטופל לא יאמין שאתה יכול לעזור לו, באמת לא תוכל לעזור לו!), בלי להתחיל לחשוב שאתה באמת "טוב". אם אתה לא מבין מהי תעודה, עדיף שלא תטפל בכלל. ושוב, כל הנ"ל הינו דעתי האישית, שאינה מחייבת אף אחד מלבדי - וכתבתי אותה רק כדי לקדם את הדיון ולא כדי להעליב או לפגוע באיש.
 
דוד עלה והצלח

קראתי בהנהון להסכמה לאורך כל החיבור שכתבת. אני מזמין אותך לפורום פונג-שוו´י בקישורים הבאים ואשמח אם תעתיק את חיבור זה גם לשם. תודה. http://community.iol.co.il/ts.cgi?tsscript=f/index&forum_id=1566&cat_id=313 http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=230 http://www.idan-hadli.com/forums/forum.asp?forum_id=11&forum_title=פנג%20שואי
 
ובאותו עניין (דוד כפרי)

אני מצרף חיבור קצר שנכתב במקורו בפורום פונג-שוו´י , אך לאור האמור בחיבור של דוד אני מוצא מקום "להביאו" לכאן. אשמח לקבל התייחסויות\תגובות. על פונג-שוו´י וכלכלה מודרנית אני עדיין זוכר את עשרות ומאות הסטודנטים שלמדו קולנוע ונפלטו לבסוף אל שוק עבודה מצומצם וסגור בפני הרוב המוחץ. כמו הערוץ השני לתעשייה המקומית, תור הזהב שהביא לצמיחה בשיווק מוצרים\שירותים\טיפולים אלטרנטיביים הביא לפריחתם של מסגרות לימוד שונות. בעידן של כלכלה חופשית, למכללות\בתי-מדרש\אחר יש זכות קיום מתוך אמונה וידיעה כי מסגרות אלה אכן מבצעות עבודתן (הכשרה מאסיבית) תוך אחריות כלפי הציבור. במדינה בה ניתן לרכוש תואר מבלי ללמוד הופכות מסגרות לימוד שונות ל "בתי-חרושת להכשרת מטפלים שונים". כשמטפל יוצא לשוק הוא פוגש את המציאות העגומה: גודל השוק קטן ויש מי שביססו או מבססים את מעמדם (ההתייחסות היא כללית). כמס´ טכניקות הטיפול והפילוסופיות השונות, כך מס´ קבוצות הצרכנים. המסקנות השיווקיות ברורות: אין מספיק פרנסה!!! (מעט צרכנים שמתפלגים לפי תחומי צריכה ). מעגל הקסמים הזה יצר\יוצר אפקט שאני מכנה אותו כ"אפקט ההתרחבות". להבדיל מצמיחה לרוחב לצרכי עבודה הוליסטית , צומח ה"מטפל" לרוחב מתוך כוונה עתידית למצוא מקורות פרנסה נוספים. כתוצאה מכך ניתן לפגוש מטפלים אשר התחילו כמטפלים בשיאצו למשל והיום הם "מומחים" לפונג-שוו´י, רייקי והשד יודע למה עוד. כמאמן הוליסטי אני יודע להעריך את ה"התרחבות", אך כשזו באה כדי להרחיב את מעגל העבודה שלי משום שכמטפל בשיאצו (לפי אותה דוגמא) אני לא משתכר כדי הצורך, אני רואה בזה בעיה. אפרופו מסגרות לימוד אני גם זוכר את תחילת דרכו של ד"ר ראול רודריגז כמנכ"ל המכללה. כשנכנסו לבניין הנמצא מול תחנת הרדיו התל אביבית ותאטרון בית ליסין, יכולת לראות את השלט שהתנוסס על חזית הבניין : "מדיסין". החלוקה האדריכלית לחללי לימוד (כיתות) הצביעו(לא לבדם) על התארגנות רצינית של בעלי עניין קרי הבעלים העסקיים. כתוצאה ממדיניות ניהול (כולל שיווק) טובה הניבו מאמצי השיווק פירות אשר תורגמו לביקושים של מתכונות הלימוד השונות. מבלי להיכנס לעובי הקורה ברמה המקצועית , לכאורה היה נדמה כי הסטודנטים חשו כי יש להם "גב", כלומר למכללה יש "אבא ואמא (שלא כמו במוסדות לימוד בתחומים אחרים אשר "נעלמו" בהותירם מאחור סטודנטים תמימים פעורי פה). ממש אתמול דווחתי במייל על מכללה חדשה. במידע פרסומי שנשלח לאחד ממכריי (מי יודע איך השיגו את פרטיו האישיים) נתבשר האיש על פתיחת קורס פונג שוו´י חדש ב "מכללה הישראלית לפונג-שוו´י". כשקראתי את המילה "מכללה" עלתה בדמיוני אותה המחשבה בהקשר ל"אבא ואמא" של "מדיסין". חשבתי לעצמי שהנה אנחנו הולכים לראות בניין\כיתה שבה לעיצוב יש מה "לומר", מקום בו הכל מתוכנן ומבוצע פונג-שוו´י הלכה למעשה. לצערי קראתי שהקורס מתקיים באחד מבתי המלון בעיר. אני מניח שיובאו שם "תיקי-מקרה" (ולוּ אמיתיים) עתירי תמונות ושרטוטים, אך אני סבור כי אין זה מספיק לדבר על עיצוב דרך תמונות\קטלוגים\אחר. המכללה הישראלית לפונג-שוו´י הביאה שינוי מרענן בתפיסת לימודי הפונג-שוו´י בארץ (ככל הידוע לי). ההתארגנות כקבוצת יועצים אשר כל אחד "מתמחה" בתחומו יכולה אולי לחפות חלקית על היעדר העיצוב (בהנחה שאכן המתמחים יצליחו להעביר את התמחותם, הרי שיועץ טוב לא בהכרח מורה טוב). הרעיון של "חבירת-המוחות" היא פרי הבנה שיווקית של חלק מהדברים שהוצגו כאן. לסיכום אני יכול להציע לראשי המכללה החדשה לנסות ליצור התארגנות רצינית של בעלי הממון (חומר) והרעיון (הרוח) מתוך כוונה ליצור גוף עסקי ורווחי ולפתח את הפונג-שוו´י ל"מוצרים" נוספים מעבר להדרכות ולמידה של עקרונות "יבשים" .מאחל להם בהצלחה. בהיבט הטכני של העניין, תוך מס´ ימים בודדים ובהוצאה כספית של כמה מאות שקלים, יכול כל אחד לפתוח את ה"מכללה" שלו וכל מילה נוספת מיותרת. כל טוב נועם
 
דוד ברוך הבא ../images/Emo24.gif

החיבור לטעמי פשוט מקסים ואני אישית מסכימה עם כל מילה. תודה ששתפת אותנו, שבוע טוב יעל
 
תודה + לנועם ניר

הקישור שהוספת לא עבד בשבילי, אבל אתה מוזמן לצרף קישור למאמר כאן בכל מקום שתרצה. אני מבקש להזכיר שמטרת המאמר היתה לעורר מחדש (אם צריך) את הדיון על מהו או מיהו מטפל. לצערי בעוד יומים אני יוצא למילואים, אקוה לדיון פורה לפני יציאתי...
 
הצגת זאת נפלא דוד, ישר כח

זו הסיבה שאנו, מורי האורה סומא, מציעים סדנאות העמקה והאקדמיה מחייבת את מי שיש להם תעודת מטפל - רק את מי שיש להם תעודת מטפל!!! - להשתתף בסדנאות אלו. זו הסיבה שאני נמצאת כאן כדי לענות על שאלות ולהדריך את בוגרות ובוגרי התרפיה בצליל עם קולנים ואת בוגרות ובוגרי הפסיכותרפיה הרוחנית - בכל עת שחשים כי כדאי להם להיוועץ בי (כמובן שחלק זה הוא טלפוני על פי רוב ללא תמורה כספית). קל ללמוד, לקבל תעודה ואפילו להיות טכנאי טוב אך לשם התפתחות האדם זקוק ליותר מזה - לאיכויות שהפסיכותרפיה הרוחנית מאפשרל לפתח אצל המטפלים הנכונים לכך ובודאי מקורות אחרים עושים זאת גם כן. מסר של פסיכותרפיה רוחנית, ובכלל, נמצא בפורום מודעות עצמית. שבוע טוב אסתיה
 

mr-green

New member
דוד, מילים כדורבנות ../images/Emo45.gif ../images/Emo127.gif

מסכים איתך כמעט בכל מילה שאמרת. ברור שתעודה זה הבסיס, וזה עוד לא אומר כלום על טיבו של המטפל. אבל... אי אפשר בלי הבסיס. מעבר לכך יש דרכים רבות לשפר את יכולות המטפל אבל אלו אמורים לבוא רק אחרי שיש לו תעודה. כל הכבוד על המאמר המאלף ועל ההשקעה בכתיבתו. mr-green
 
מצטער, לא מסכים

ההבדל העצוב בין קורס נהיגה לבין הרבה קורסים לרפואה אלטרנטיבית הוא, שיש קריטריונים ברורים ל"מה נהג צריך לדעת", ואין קריטריונים כאלה ברוב שיטות הרפואה האלטרנטיבית. עם כל הכבוד, תעודת-מטפל, או מדריך, היא בימינו מוצר הנקנה בכסף ולא בידע. התעודה לא מעידה אפילו על ידע בסיסי - היא מעידה ששילמת כסף, נכחת בשיעורים ועברת בחינות בציון מעל למינימום. המורה הטוב ביותר שאי-פעם היה לי לשיאצו, בני דותן (דוידסקו), לא נתן תעודות - הוא נתן ידע, אמיתי ועמוק מאוד, בקורס של חצי-שנה, שעד היום - 9 שנים אחרי! - אני מנסה להבין. לעומת-זאת, רוב הידע שקיבלתי בבית-הספר המוכר והמסודר בו למדתי, היה טכני, וכמעט שלא השתמשתי בו בצורה מעשית. למדתי שם שנתים, יש לי תעודות המעידות על כך, אבל אני לא משתמש כמעט בשום דבר ממה שלמדתי שם, ואני יודע על תלמידים שקיבלו את אותה התעודה עם ציון של פחות מ-60 במבחן, אחרי כמה נסיונות - כאלה שלא הייתי הולך לקבל מהם טיפול בשום אופן! אבל התעודה מבית-הספר הנ"ל אפשרה לי להתקבל לעבודה ב"כללית רפואה משלימה". כדי ללמד טאי-צ´י, קיבלתי תעודת מדריך אמניות לחימה ("בענף לחימה סינית") מוינגייט - למרות שהקורס שעברתי שם היה בכלל קורס למדריכי קראטה!
- אבל היום, בכל בית-ספר בו אני מטפל בנערים עם בעיות התנהגות, אני מציג את תעודותי - למרות שאין שום קשר בינן לבין מה שאני עושה בפועל! - כי בלי הנייר המתאים לא יקבלו אותי לעבודה. את הכלים ללמד טאי-צ´י קיבלתי מהמורה שלי, ניר מלחי, והוא אף נתן לי תעודה המעידה על כך - אבל כל גורם שרוצה לראות תעודות, מבקש את התעודה מוינגייט ("כי זה מוסד מכובד ומוכר"
), למרות שאין שום קשר בין הקורס שעברתי בוינגייט לבין הטאי-צ´י שאני מלמד. אם מישהו ישאל אותי על מטפל, מורה, מדריך: "האם הוא טוב?" - הדבר האחרון שאציע לו לבדוק זה תעודות.
 
אל מי? המורים הטובים?

או מוכרי-התעודות? אני מודה לאל על כל שניה במחיצת המורים הטובים אליהם הגעתי: ניר מלחי (טאי-צ´י), בני דותן (שיאצו), צביקה קליסר (טאו-שיאצו) ועזיז סובאח (קשתות-זן). לגבי מוכרי-התעודות, הם צריכים להתפרנס וגם אני - בזכות התעודות יותר קל לי לקבל עבודה. זה שאין קשר בין התעודה לעבודה המעשית, אלא רק לכניסה לעבודה, מעיד על העולם בו אנו חיים יותר מאשר על הקרמה שלי... לדעתי האישית, כמובן. אולי אני טועה? אבל זה לא נושא הדיון שרציתי לפתח: מיהו מטפל - לא מיהו בעל תעודות, ולא מיהו בעל קרמה... תמיד אפשר לפתוח הודעה חדשה.
 
אכן

מאחר ונושא המטפל טופל בשבוע שעבר ולפניו הרי אין זה נושא חדש, דוד. התכוונתי למורים הטובים. גם אני גדלתי בקיבוץ במהלך שנות חיי עד אחרי תיכון, עדין נהנת לבקר כאן את אימי - כאן כי המחשב שלי בקיבוץ. למרות שלמדתי לבדי בשנים 1976 והלאה הרי למדתי אצל ארבעה מורים וכל אחד מהם היה ´מורה בחסד´. גדעון הרמתי 1990, ביו אנרגיה ושיאצו, לימד בקולג´ הישראלי לרפואה משלימה, הצליח לנתב ולהפוך ליעילה את יכולת הטיפול של תלמידיו בביו אנרגיה ושיאצו, לא רק בכתה שלי אלא גם בכיתות אחרות ורבות הפניתי אליו. מייק בוס, 1991, אנגליה, הממשיך של ויקי וול, מייסדת האורה סומא, מתנת הוראה אמיתית. פיתר מאוריץ גולדמן,1992 והלאה, אנגליה, פסיכותרפיה רוחנית ותרפיה בצליל בעזרת קולנים. היותו מורה גדול העוזר לאנשים למצוא את שביל הגורל שלהם ומחזיק את הנר כדי שהשביל לא יהה חשוך בצעדים הראשונים. אישיות אשר הפכה אותו מפורסם ומבוקש ברחבי אירופה, קנדה וצפון אמריקה וכמובן גם כאן הוא מלמד. מורה טוב מעורר את היכולת של התלמידים לעורר ולתעל את הכישורים והכשרונות שלהם לכלל הגשמה. להגיע למורים מסוג זה זו בפרוש קרמה שיש בה מחויבות קוסמית ולכן גם אם לא התכוננת לעלות זאת אני עוררתי זאת למקרה ותתיחס אליה מהנקודה הפנימית של יעוד.
 
הייתי קיצוני מדי - הבהרה

כתבתי: "עם כל הכבוד, תעודת-מטפל, או מדריך, היא בימינו מוצר הנקנה בכסף ולא בידע. התעודה לא מעידה אפילו על ידע בסיסי - היא מעידה ששילמת כסף, נכחת בשיעורים ועברת בחינות בציון מעל למינימום." והייתי צריך לכתוב: "עם כל הכבוד, תעודת-מטפל, או מדריך, היא בימינו, ברוב המקרים, מוצר הנקנה בכסף ולא בידע. התעודה לא מעידה אפילו על ידע בסיסי - ברוב המקרים, היא מעידה ששילמת כסף, נכחת בשיעורים ועברת בחינות בציון מעל למינימום." אני מתנצל אם פגעתי במישהו.
 

Talia E

New member
מסכימה לחלוטין ../images/Emo45.gif

גם אני ראיתי/חויתי דברים דומים ("מטפלים"/"מדריכים" גרועים ואף מזיקים עם תעודות, ומטפלים/מדריכים מעולים ללא). אני מקווה שלאט לאט אנשים יקבלו פרופורציות בעניין התעודות וילמדו כיצד באמת לבדוק אם מטפל/מדריך הוא טוב או לא ולפחות להתחיל בכך שבתי הספר ילמדו בצורה כזו שהתעודה אכן תעיד על משהו.
 

mr-green

New member
דוד, אני רוצה לשאול אותך שאלה ../images/Emo13.gif

לאור מה שכתבת בהתחילת השירשור, אני מאוד מעריך את דעתך. בגלל זה אני מרשה לעצמי לבקש לשאול אותך שאלה. אם היית מתמנה לאחת מוועדות הכנסת שצריכה להגדיר "מיהו מטפל", א. האם היית רוצה שתהיה הגדרה כזאת בחוק ? ב. אם כן, איך לדעתך היית מגדיר. אני מתנצל אם אני מסבך אותך, אבל דעתך מאוד מעניית אותי. בתודה מראש mr-green
 
סיבכתני...

ואני בדרכי למילואים (בבקעה, אם זה משנה, 19 יום), וזמן לתשובה משמעותית אין לי. בוא נשמור את זה עד שאחזור?
 

mr-green

New member
דוד, שמור על עצמך במילואים ../images/Emo70.gif, ו..

בהחלט מחכים שתחזור לפורום. mr-green
 
שוחררתי מהמילואים ../images/Emo13.gif מה זה מטפל?

ל-mr-green, מכיוון שבהכשרתי אני מטפל בשיאצו, אתייחס לשיאצו. לפני מספר שנים ישב צביקה קליסר, המורה שלי לטאו-שיאצו, בתת-ועדה שהקים משרד החינוך לבדיקת הנושא. מטרת המשרד היתה להגדיר איזה קורסים ייחשבו "לגיטימיים" לגמול-השתלמות למורים, וועדות הוקמו לבחינת תחומים שונים של הרפואה האלטרנטיבית. להחלטה היתה חשיבות גם לענין החקיקה בתחום הרפואה האלטרנטיבית. צביקה קליסר ישב בתת-ועדה לתחום השיאצו, שהיתה חלק מהועדה לתחום הרפואה הסינית. איתו בתת-הועדה היו דר. ניר עמיר, דר. ראול רודריגז ויוראי סלע (לא יודע מה התואר שלו). ממה שהוא סיפר לנו (תלמידיו) על דיוני הועדה, הבנתי שבמצב-הענינים הנוכחי בארץ אין טעם ואפשרות להגדיר בחוק מהו מטפל בשיאצו. תכניות הלימודים שונות מאוד, גם בכמות שעות הלימוד המוקדשות לכל תחום וגם בבחירת התחומים הנלמדים (ב"מגע" לא מלמדים את השיאצו של נאמיקושי, אצל צביקה קליסר לא מלמדים את השיאצו של מסונגה, ב"מדיסין" לא מלמדים טאו-שיאצו, ובאף-אחד מהנ"ל לא מלדים את ה"קיו-שיאצו" שמלמדים ב"תמורות"; גם בתחום הרפואה הסינית והמערבית הדגשים שונים מאוד). מכל בתי הספר יוצאים מטפלים ברמות שונות כל-כך, עד שאפשר לומר שאין (כמעט) קשר בין הלימודים לרמת המטפל; אני כותב כמעט, כי הייתי מקבל טיפול ומפנה מטופלים שלי אל תלמידיו של צביקה קליסר בעיניים עצומות, מתוך הכרותי אותו ואת דרך הלימוד וההקפדה שלו; לא הייתי עושה את אותו הדבר עם בוגרי בית-ספר אחר, בו למדתי שנתים וגם אותו אני מכיר. משיחות עם בוגרי "הקולג´" ז"ל, שמעתי את אותם הדברים, וכך גם עם בוגרי בתי-ספר אחרים. את המצב הנוכחי בתחום השיאצו הייתי מגדיר כך: כשאני אומר "צפרדע", שומע א´ יחשוב על אוכל צרפתי, שומע ב´ יחשוב על יצור אמפיבי החי בביצה, שומע ג´ יחשוב על קרמיט, ושומע ד´ יחשוב על מכולות-הזבל הגדולות שמציבות העיריות. כשאני אומר "שיאצו", אני מקבל מספר תגובות גדול עוד יותר, כולן שונות. אני עובד בקופ"ח כללית רפואה משלימה ("כללית שירותי בריאות"), ויש לי הזדמנות לראות ולדבר עם מטפלים שלמדו בבתי-ספר שוניפם, או אפילו באותו בית-ספר תחת מורים שונים - וההבדלים מדהימים. לפעמים אני פשוט לא מבין על מה הם מדברים - והם לא מבינים על מה אני מדבר. לעיתים מופנה אלי מטופל שהיה בטיפולו של מטפל אחר בשיאצו, ותמיד יש הפתעה מהשוני בצורת הטיפול. אני לא מתכוון לשוני של דקויות - אני מתכוון לאבחנות "קיו" שונות לחלוטין! יש מטפלים שעושים שיאצו לפי אבחנה סינית של תשאול, לשון ודופק, ואח"כ מטפלים לפי מרידיאנים ונקודות "סיניות", כמו אקופונקטורה; ויש שמאבחנים לפי ה"הארה", ומטפלים לפי המרידיאנים שתיאר מסונגה, כמעט ללא שימוש ב"צובו" ספציפיים; יש שלא עושים דיאגנוזה כלל, והולכים "לפי תחושת הבטן שלהם"; יש שלוחצים עמוק לתוך גוף המטופל, ויש שבקושי מרגישים אותם; יש שמשלבים שיחה על מצבו הנפשי של המטופל, ויש שרק לוחצים; יש שמשלבים רפלקסולוגיה/רייקי/מסג´/טוי-נא/מה-שבא-לך בטיפול, ויש שעושים "רק שיאצו". ואתה יודע משהו? אם המטפל טוב, הטיפול עובד; אם המטפל לא טוב, הטיפול לא עובד; ואין קשר בין סוג הטיפול לאיכות המטפל. במצב הזה, אין טעם ואפשרות להגדיר מבחינה חוקית קריטריונים ל"מיהו מטפל". לגבי הגדרה ענינית, מה לדעתי צריך להיות מטפל - בשביל זה הצטרפתי לדיון, כדי לשמוע וללמוד...
 
למעלה