הנדלניסט מהבקעה
New member
מיהם בעלי הקרקעות בישוב עמונה [שפונה]...באמת !
זהו...שמדינת ישראל פינתה ישוב שלם כשברור שהטוענים בביהמ"ש העליון לזכויות עיבוד אינם בפועל בעלי הקרקע, בעצם ניתן לומר בודאות שכ - 97 אחוז מהקרקעות עליהם נבנה הישוב הם אדמות מדינה או...אדמות "מירי רטושות" שנזנחו ע"י המעבדים ולכן חזרו לחזקת המדינה [כמפורט בחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1857] ההצדקה היחידה לפינוי היא בניה ללא רישיון תקף.
פרל דוד.
ראו מאמר של נפתלי בנט מ-19 נוב' 16 בנדון :[בדף הפייסבוק]
יהודה יפרח, עורך מדור המשפט של מקור ראשון עושה סדר.
כל מה שלא ידעתם על תיק עמונה
את תוכניתו בגלי צה"ל פתח השבוע רינו צרור בשיעור תנ"ך. העיתונאי הקריא פסוק אחרי פסוק מפרשת כרם נבות בספר מלכים, ולמי שלא הבין את המסר הוא טרח לחזור עליו שוב בצורה מפורשת: הממשלה והמתנחלים הם המקבילה של אחאב ואיזבל, הפלשתינים הם נבות המסכן. הרצחת וגם ירשת? הרעים צרור בקולו ותקף את חוק ההסדרה. החרה החזיק אחריו בני בגין שדיבר על כך שהוא אמנם תומך בהתיישבות אולם זו לא תיכון על בסיס עושק.
השמאלנים לא אוהבים לתת לעובדות לקלקל להם את החגיגה, ולכן המשימה שלנו פה היא להזכיר פרטים נשכחים מתיק עמונה כדי שנבין על מה מדובר. לצורך העניין אני רוצה לשים בצד את שאלת המניע: גורמים בלשכת היועמ"ש מודים הרי שעתירות 'יש דין' ו'שלום עכשיו' לא נובעות ממוטיבציה להגן על זכות הקניין של הפלשתינים העשוקים, אלא הם חלק מ'לואופייר' – לוחמה משפטית שמקדמת אינטרסים פלשתיניים ותכליתה הוא להכריח את מדינת ישראל לסגת חד צדדית מאזורי לב הארץ ללא הסכם. אבל כרגע זה לא הדיון ולכן נתמקד בתיק עצמו.
כשתיק עמונה הגיע לבג"ץ טען רשם המקרקעין של המנהל האזרחי שלמרות שעמונה הייתה הר טרשים קירח ונטוש הקרקעות הן קרקעות פרטיות מוסדרות, כלומר שהשלטון הירדני רשם אותם על שם שייכים וחמולות מהסביבה. עמונה טענה בתחילה שלהסדרה הירדנית אין תוקף חוקי מחייב שכן הכיבוש הירדני לא הוכר על ידי אף מדינה חוץ מבריטניה ופקיסטן (ואהרן ברק), ושהרישומים לא שיקפו בעלות בפועל שהתבטאה בעיבוד חקלאי בשטח, אלא היו בקשיש לצרכים פוליטיים של הממשל הירדני, אבל הטענות הללו לא היו רלוונטיות כי בית המשפט לא התעניין בהן אלא בעמדת המדינה. והמדינה, כלומר מחלקת הבג"צים והיועמ"ש דאז, 'הודו' שמדובר בקרקעות פרטיות ושהם מתכוונים לפנותם.
הטוויסט המעניין בעלילה התרחש כאשר ב'יש דין' התלהבו מההצלחה והגישו תביעה אזרחית של התובעים הפלשתינים נגד המדינה. הם דרשו לקבל פיצוי על השנים בהן נמנעה מהן הזכות לגשת אל קרקעותיהם ולעבדן.
בניגוד לבג"ץ, ערכאות נמוכות לא מקבלות החלטות בלי תשתית ראייתית. התביעה הגיעה אל השופטת שירלי רנר בבית המשפט השלום בירושלים, כשבמהלך הדיונים נמסרה עדותו של רשם המקרקעין עוזי גילה, ושם הגלתה עובדה מדהימה: שמתוך תשעה עותרים הקרקעות של שבעה נמצאות בכלל מחוץ לתחומי הישוב ואין לעותרים שום מניעה להגיע ולעבד אותן. עוד התגלה ששני העותרים הנותרים שעליהם יושבת על העתירה המרשימה – מרים חסן ואיברהים חליל – מחזיקים ברסיסי אחוזי של בעלות בתוך הישוב. הזכויות היחסיות שלהם מקנים להם, תחזיקו חזק, כ-2 דונם בלבד מתוך 500 הדונמים שעליהם יושב הישוב(!). כך הצהיר הרשם גילה: "חלקה היחסי של התובעת 1 (מרים חסן) הינו 12 מתוך 109 בחלקה של 24 דונם. חלקו היחסי של התובע 2 (איברהים חליל) הינו 80 מתוך 3600 בחלקה של 36 דונם" (מתוך ת.א 22252/08)
חשוב להתעכב על הנתון הזה: הישוב עמונה יושב על כ5000 דונם, התובעים שהגיעו למשפט טוענים לבעלות על 2 דונם מתוכו. מדובר על פחות מחצי אחוז. כל שאר השטח רשום על שם דמויות שאינן קיימות במציאות לא עכשיו וגם לא בשנת 1967, אין להם זכר במרשמי האוכלוסין שנעשו לאחר מלחמת ששת הימים.
בנקודת הזמן הזו הפרקליטות עשתה שני מהלכי פאול כואבים נגד אנשי עמונה: הראשון היה התייחסות לכל החלקות שבתוכן נמצאים החלקים של מרים ואיברהים כאל חלקות פרטיות, ולא רק אל החלק היחסי של הבעלות הממשית בתוכן. במילים אחרות, במקום לתת להם 2 דונם נתנו להם 60 דונם שמכסים את כל חלקו הדרומי של הישוב. הבעיטה השניה הייתה לגמרי מתחת לחגורה: בתשובה בעייתית במיוחד הפרקליטות לא הבחינה כלל בין החלקות שעליהן הייתה איזשהי תביעה לבין החלקות שעליהן לא הייתה כלל שום תביעה. המדינה יכלה לנהוג כמנהג בית שמאי ולהגיד שהואיל ואין לנו מושג איפה בדיוק נמצאים השטחים הזעירים של העותרים אנו נתייחס לכל דרום הישוב כקרקע פרטית, אך להציל את החלק הצפוני של הישוב ולהעתיק לשם את המבנים של החלק הדרומי אבל היא בחרה לא לעשות כן. שני הדונם הפכו לטיפת יוד מרוכזת במיוחד שהכתימה את כל הדלי. בכיר בפרקליטות אמר לי לאחרונה: לא היה שכל למי שכתב את התשובה הזו. ואני אמרתי לו, היה לו הרבה שכל ולא מעט רוע לב.
את הפאול השלישי נתן בג"ץ שקיבלת את עמדת המדינה ההזויה כלשונה והוציא פסק דין שבו הוא לא הבחין בין דרום הישוב לצפונו. באותם ימים רמת ההשפעה של הדרג הפוליטי על תשובות הפרקליטות היתה נמוכה, אבל כשנבחרי הציבור סוף סוף התעוררו היה שיח נוקב עם אנשי הפרקליטות, והמדינה הודיעה שהיא תאכוף את פסק הדין אך רק על החלקות שעליהן הייתה תביעה, וב14 ביולי הגישו 'יש דין' בקשה לבזיון בית המשפט. בעקבות זה הוציא השופט אשר גרוניס פסק דין נוסף בו נכתב במפורש שהפסק הקודם חל על כל הישוב.
חוק ההסדרה הוא באמת ההזדמנות האחרונה למנוע עוול היסטורי. במחילה, הטענות שעולות נגדו הינן בין מופרכות לתמוהות. הטענה הראשונה היא שלכנסת אין סמכות חקיקה באזורי יו"ש בהיותם שטח כבוש. את הטענה הזו הפריך נשיא אונ' תל אביב לשעבר, המומחה למשפט בינ"ל פרופ' יורם דינשטיין: "במידה שמוקנית לכובש סמכות חקיקה בשטחים המוחזקים, הסמכות מוקנית למדינה בתורת שכזאת ולא לאורגן כלשהו שלה". במאמר שפרסם בעיוני משפט הוא הראה כיצד המשפט הבינלאומי אדיש לחלוטין לטכניקה שבאמצעותה מחילים חוקים בשטח כבוש, ולכן אין הבדל בין צווי אלוף לבין חקיקה של הכנסת.
טענה שניה היא שהחוק נוגד המשפט הבינלאומי משום שהוא מתיר הפקעת קנין של אוכלוסיה ערבית לטובת אוכלוסיה ישראלית. גם זו טענה מוזרה שכן הדין הבינלאומי מחייב את ישראל לדאוג לרווחת כלל האוכלוסיה באיו"ש, ישראלית וערבית כאחד. כלי ההפקעה הוא סמכות אינהרנטית לכל רשות שלטונית בעולם ובלעדיו לא היו נבנים כבשים, מחלפים, מבני ציבור ושכונות מגורים חדשות.
יתרה מכך, חוק ההסדרה תואם את מערכות הדינים שחלו באזורי יו"ש לפני שחרורם: סעיף 906 למג'לה התורכית, וסעיף 10 ב לחוק התסרוף (ההחזקה והשימוש) הירדני, קובעים שבמקרה בו אדם בנה ונטע במקרקעי הזולת בתום לב, אם ערך הבניה עולה על ערך הקרקע כופים על בעל הקרקע לקבל פיצוי כספי.
טענה נוספת היא ש חוק ההסדרה פוגע בבג"ץ משום שהוא פועל באופן רטרואקטיבי נגד פסק דין חלוט. גם טענה זו לא מחזיקה מים, שכן המדינה לא מהססת לפעול במקרים אחרים נגד פסק דין חלוט, כמו למשל בתיקון לחוק שהתיר לממשלה לשחרר רוצחים בעיסקת שליט בניגוד לפסקי דין חלוטין שקבעו להם תקופות מאסר ממושכות.
הטענה החשובה ביותר נגד החוק היא שהוא נוגד את חוקי היסוד. נשים רגע בצד את הפרדוקס המשפטי – שכן אם אסור להחיל חקיקה ישראלית ביו"ש אז גם חוקי היסוד לא חלים כאן. לגופו של עניין: חוק ההסדרה בא לאזן בין שני ערכים: 40 משפחות ו200 ילדים שיושבים 20 שנה על הקרקע, מול שני עותרים שמחזיקים בפחות מחצי אחוז מהשטח ומעולם לא גרו במקום. מי שחושב שבעלות על חצי אחוז משטח הישוב מצדיקה עקירה של כל הישוב בשם זכות יסוד כלשהי, או שהוא לא מבין את תוכנם חוקי היסוד או שאמת המידה המוסרית שלו הושחתה כל כך עד שתמונת המציאות שלו התעוותה ללא תקנה.
[פורסם במקור ראשון]
זהו...שמדינת ישראל פינתה ישוב שלם כשברור שהטוענים בביהמ"ש העליון לזכויות עיבוד אינם בפועל בעלי הקרקע, בעצם ניתן לומר בודאות שכ - 97 אחוז מהקרקעות עליהם נבנה הישוב הם אדמות מדינה או...אדמות "מירי רטושות" שנזנחו ע"י המעבדים ולכן חזרו לחזקת המדינה [כמפורט בחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1857] ההצדקה היחידה לפינוי היא בניה ללא רישיון תקף.
פרל דוד.
ראו מאמר של נפתלי בנט מ-19 נוב' 16 בנדון :[בדף הפייסבוק]
יהודה יפרח, עורך מדור המשפט של מקור ראשון עושה סדר.
כל מה שלא ידעתם על תיק עמונה
השמאלנים לא אוהבים לתת לעובדות לקלקל להם את החגיגה, ולכן המשימה שלנו פה היא להזכיר פרטים נשכחים מתיק עמונה כדי שנבין על מה מדובר. לצורך העניין אני רוצה לשים בצד את שאלת המניע: גורמים בלשכת היועמ"ש מודים הרי שעתירות 'יש דין' ו'שלום עכשיו' לא נובעות ממוטיבציה להגן על זכות הקניין של הפלשתינים העשוקים, אלא הם חלק מ'לואופייר' – לוחמה משפטית שמקדמת אינטרסים פלשתיניים ותכליתה הוא להכריח את מדינת ישראל לסגת חד צדדית מאזורי לב הארץ ללא הסכם. אבל כרגע זה לא הדיון ולכן נתמקד בתיק עצמו.
כשתיק עמונה הגיע לבג"ץ טען רשם המקרקעין של המנהל האזרחי שלמרות שעמונה הייתה הר טרשים קירח ונטוש הקרקעות הן קרקעות פרטיות מוסדרות, כלומר שהשלטון הירדני רשם אותם על שם שייכים וחמולות מהסביבה. עמונה טענה בתחילה שלהסדרה הירדנית אין תוקף חוקי מחייב שכן הכיבוש הירדני לא הוכר על ידי אף מדינה חוץ מבריטניה ופקיסטן (ואהרן ברק), ושהרישומים לא שיקפו בעלות בפועל שהתבטאה בעיבוד חקלאי בשטח, אלא היו בקשיש לצרכים פוליטיים של הממשל הירדני, אבל הטענות הללו לא היו רלוונטיות כי בית המשפט לא התעניין בהן אלא בעמדת המדינה. והמדינה, כלומר מחלקת הבג"צים והיועמ"ש דאז, 'הודו' שמדובר בקרקעות פרטיות ושהם מתכוונים לפנותם.
הטוויסט המעניין בעלילה התרחש כאשר ב'יש דין' התלהבו מההצלחה והגישו תביעה אזרחית של התובעים הפלשתינים נגד המדינה. הם דרשו לקבל פיצוי על השנים בהן נמנעה מהן הזכות לגשת אל קרקעותיהם ולעבדן.
בניגוד לבג"ץ, ערכאות נמוכות לא מקבלות החלטות בלי תשתית ראייתית. התביעה הגיעה אל השופטת שירלי רנר בבית המשפט השלום בירושלים, כשבמהלך הדיונים נמסרה עדותו של רשם המקרקעין עוזי גילה, ושם הגלתה עובדה מדהימה: שמתוך תשעה עותרים הקרקעות של שבעה נמצאות בכלל מחוץ לתחומי הישוב ואין לעותרים שום מניעה להגיע ולעבד אותן. עוד התגלה ששני העותרים הנותרים שעליהם יושבת על העתירה המרשימה – מרים חסן ואיברהים חליל – מחזיקים ברסיסי אחוזי של בעלות בתוך הישוב. הזכויות היחסיות שלהם מקנים להם, תחזיקו חזק, כ-2 דונם בלבד מתוך 500 הדונמים שעליהם יושב הישוב(!). כך הצהיר הרשם גילה: "חלקה היחסי של התובעת 1 (מרים חסן) הינו 12 מתוך 109 בחלקה של 24 דונם. חלקו היחסי של התובע 2 (איברהים חליל) הינו 80 מתוך 3600 בחלקה של 36 דונם" (מתוך ת.א 22252/08)
חשוב להתעכב על הנתון הזה: הישוב עמונה יושב על כ5000 דונם, התובעים שהגיעו למשפט טוענים לבעלות על 2 דונם מתוכו. מדובר על פחות מחצי אחוז. כל שאר השטח רשום על שם דמויות שאינן קיימות במציאות לא עכשיו וגם לא בשנת 1967, אין להם זכר במרשמי האוכלוסין שנעשו לאחר מלחמת ששת הימים.
בנקודת הזמן הזו הפרקליטות עשתה שני מהלכי פאול כואבים נגד אנשי עמונה: הראשון היה התייחסות לכל החלקות שבתוכן נמצאים החלקים של מרים ואיברהים כאל חלקות פרטיות, ולא רק אל החלק היחסי של הבעלות הממשית בתוכן. במילים אחרות, במקום לתת להם 2 דונם נתנו להם 60 דונם שמכסים את כל חלקו הדרומי של הישוב. הבעיטה השניה הייתה לגמרי מתחת לחגורה: בתשובה בעייתית במיוחד הפרקליטות לא הבחינה כלל בין החלקות שעליהן הייתה איזשהי תביעה לבין החלקות שעליהן לא הייתה כלל שום תביעה. המדינה יכלה לנהוג כמנהג בית שמאי ולהגיד שהואיל ואין לנו מושג איפה בדיוק נמצאים השטחים הזעירים של העותרים אנו נתייחס לכל דרום הישוב כקרקע פרטית, אך להציל את החלק הצפוני של הישוב ולהעתיק לשם את המבנים של החלק הדרומי אבל היא בחרה לא לעשות כן. שני הדונם הפכו לטיפת יוד מרוכזת במיוחד שהכתימה את כל הדלי. בכיר בפרקליטות אמר לי לאחרונה: לא היה שכל למי שכתב את התשובה הזו. ואני אמרתי לו, היה לו הרבה שכל ולא מעט רוע לב.
את הפאול השלישי נתן בג"ץ שקיבלת את עמדת המדינה ההזויה כלשונה והוציא פסק דין שבו הוא לא הבחין בין דרום הישוב לצפונו. באותם ימים רמת ההשפעה של הדרג הפוליטי על תשובות הפרקליטות היתה נמוכה, אבל כשנבחרי הציבור סוף סוף התעוררו היה שיח נוקב עם אנשי הפרקליטות, והמדינה הודיעה שהיא תאכוף את פסק הדין אך רק על החלקות שעליהן הייתה תביעה, וב14 ביולי הגישו 'יש דין' בקשה לבזיון בית המשפט. בעקבות זה הוציא השופט אשר גרוניס פסק דין נוסף בו נכתב במפורש שהפסק הקודם חל על כל הישוב.
חוק ההסדרה הוא באמת ההזדמנות האחרונה למנוע עוול היסטורי. במחילה, הטענות שעולות נגדו הינן בין מופרכות לתמוהות. הטענה הראשונה היא שלכנסת אין סמכות חקיקה באזורי יו"ש בהיותם שטח כבוש. את הטענה הזו הפריך נשיא אונ' תל אביב לשעבר, המומחה למשפט בינ"ל פרופ' יורם דינשטיין: "במידה שמוקנית לכובש סמכות חקיקה בשטחים המוחזקים, הסמכות מוקנית למדינה בתורת שכזאת ולא לאורגן כלשהו שלה". במאמר שפרסם בעיוני משפט הוא הראה כיצד המשפט הבינלאומי אדיש לחלוטין לטכניקה שבאמצעותה מחילים חוקים בשטח כבוש, ולכן אין הבדל בין צווי אלוף לבין חקיקה של הכנסת.
טענה שניה היא שהחוק נוגד המשפט הבינלאומי משום שהוא מתיר הפקעת קנין של אוכלוסיה ערבית לטובת אוכלוסיה ישראלית. גם זו טענה מוזרה שכן הדין הבינלאומי מחייב את ישראל לדאוג לרווחת כלל האוכלוסיה באיו"ש, ישראלית וערבית כאחד. כלי ההפקעה הוא סמכות אינהרנטית לכל רשות שלטונית בעולם ובלעדיו לא היו נבנים כבשים, מחלפים, מבני ציבור ושכונות מגורים חדשות.
יתרה מכך, חוק ההסדרה תואם את מערכות הדינים שחלו באזורי יו"ש לפני שחרורם: סעיף 906 למג'לה התורכית, וסעיף 10 ב לחוק התסרוף (ההחזקה והשימוש) הירדני, קובעים שבמקרה בו אדם בנה ונטע במקרקעי הזולת בתום לב, אם ערך הבניה עולה על ערך הקרקע כופים על בעל הקרקע לקבל פיצוי כספי.
טענה נוספת היא ש חוק ההסדרה פוגע בבג"ץ משום שהוא פועל באופן רטרואקטיבי נגד פסק דין חלוט. גם טענה זו לא מחזיקה מים, שכן המדינה לא מהססת לפעול במקרים אחרים נגד פסק דין חלוט, כמו למשל בתיקון לחוק שהתיר לממשלה לשחרר רוצחים בעיסקת שליט בניגוד לפסקי דין חלוטין שקבעו להם תקופות מאסר ממושכות.
הטענה החשובה ביותר נגד החוק היא שהוא נוגד את חוקי היסוד. נשים רגע בצד את הפרדוקס המשפטי – שכן אם אסור להחיל חקיקה ישראלית ביו"ש אז גם חוקי היסוד לא חלים כאן. לגופו של עניין: חוק ההסדרה בא לאזן בין שני ערכים: 40 משפחות ו200 ילדים שיושבים 20 שנה על הקרקע, מול שני עותרים שמחזיקים בפחות מחצי אחוז מהשטח ומעולם לא גרו במקום. מי שחושב שבעלות על חצי אחוז משטח הישוב מצדיקה עקירה של כל הישוב בשם זכות יסוד כלשהי, או שהוא לא מבין את תוכנם חוקי היסוד או שאמת המידה המוסרית שלו הושחתה כל כך עד שתמונת המציאות שלו התעוותה ללא תקנה.
[פורסם במקור ראשון]