Daniel4567
New member
מיואשת
אני בת 20, בצבא וכרגע אני נמצאת באחת התקופות הלא טובות שלי וקצת אובדת עצות...
בצבא הראייה שלי לגבי דברים השתנתה מאוד,והתחושה שאני נמצאת עם החברה שלא מתאימה לי רק הלכה וגברה... תמיד הרגשתי שאני טיפה יותר בוגרת וההסתכלות שלי שונה יותר, והגעתי למצב שכשאני חוזרת הביתה (שזה פעם בשבועיים) אני דיי לבד.
אני לא הכי טובה בלשמור על קשר ולא מרגישה שיש לי צורך לשמור על קשר חוץ משתיים או שלוש חברות קרובות. אני מרגישה לא שייכת בחברה שמהבית לעומת החברים שלי בבסיס (ששם ממש טוב לי), אין לי כבר נושאים משותפים לדבר עליהם וכשיוצאים אז אני לא נהנת, לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא צריכה להיות איפה שלא טוב לי.
אף פעם לא הייתי בזוגיות או משהו דומה ולא עניין אותי קשר של להעביר את
הזמן או סתם כדי להרגיש טוב עם עצמי, תמיד חיפשתי משהו מעבר. כשהכרתי את החברות מהצבא והתחלנו לדבר על הנושא הזה הבנתי שמשהו קצת לא בסדר איתי, שזה לא נורמלי... אני לא אחת
שמתחילים איתה הרבה וכשכן אני מחפשת מה לא יתאים לי ותופסת מהר רגליים קרות, מפחדת מזה שאין לי ניסיון והביטחון העצמי שלא כזה קיים יורד עוד יותר וממש עכשיו זאת התקופה שאני צריכה זוגיות, מרגישה מוכנה לזה ושזה יוציא אותי מהמצב שאני נמצאת.
וזה לא מגיע, אני לא רואה את זה באופק ואין לי מסגרות שאני יכולה להכיר עוד אנשים (המקום שאני נמצאת בו כרגע הוא מאוד קטן) וכשמגיעים פעם בשבועיים הביתה ובקושי יוצאים קשה להכיר.
זה מתסכל, מרגישה חסרת אונים ואני ממורמרת. תמיד הזכרתי לעצמי שאחד הצדדים שחיוביים בלא להיות בזוגיות זה לדעת להסתדר לבד, ועכשיו אני לא מסתדרת לבד ואני צריכה התחלה חדשה אני מנסה להיות אופטימית וכשזה יבוא זה יבוא, אבל זה מציק לי.
לא יודעת כבר מה לעשות, כנראה שלהתחיל מסגרת חדשה וחיים חדשים יהיה רק כשאצא לאזרחות ואצטרך לדעת להתמודד עם זה לטווח הרחוק��
אני בת 20, בצבא וכרגע אני נמצאת באחת התקופות הלא טובות שלי וקצת אובדת עצות...
בצבא הראייה שלי לגבי דברים השתנתה מאוד,והתחושה שאני נמצאת עם החברה שלא מתאימה לי רק הלכה וגברה... תמיד הרגשתי שאני טיפה יותר בוגרת וההסתכלות שלי שונה יותר, והגעתי למצב שכשאני חוזרת הביתה (שזה פעם בשבועיים) אני דיי לבד.
אני לא הכי טובה בלשמור על קשר ולא מרגישה שיש לי צורך לשמור על קשר חוץ משתיים או שלוש חברות קרובות. אני מרגישה לא שייכת בחברה שמהבית לעומת החברים שלי בבסיס (ששם ממש טוב לי), אין לי כבר נושאים משותפים לדבר עליהם וכשיוצאים אז אני לא נהנת, לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא צריכה להיות איפה שלא טוב לי.
אף פעם לא הייתי בזוגיות או משהו דומה ולא עניין אותי קשר של להעביר את
הזמן או סתם כדי להרגיש טוב עם עצמי, תמיד חיפשתי משהו מעבר. כשהכרתי את החברות מהצבא והתחלנו לדבר על הנושא הזה הבנתי שמשהו קצת לא בסדר איתי, שזה לא נורמלי... אני לא אחת
שמתחילים איתה הרבה וכשכן אני מחפשת מה לא יתאים לי ותופסת מהר רגליים קרות, מפחדת מזה שאין לי ניסיון והביטחון העצמי שלא כזה קיים יורד עוד יותר וממש עכשיו זאת התקופה שאני צריכה זוגיות, מרגישה מוכנה לזה ושזה יוציא אותי מהמצב שאני נמצאת.
וזה לא מגיע, אני לא רואה את זה באופק ואין לי מסגרות שאני יכולה להכיר עוד אנשים (המקום שאני נמצאת בו כרגע הוא מאוד קטן) וכשמגיעים פעם בשבועיים הביתה ובקושי יוצאים קשה להכיר.
זה מתסכל, מרגישה חסרת אונים ואני ממורמרת. תמיד הזכרתי לעצמי שאחד הצדדים שחיוביים בלא להיות בזוגיות זה לדעת להסתדר לבד, ועכשיו אני לא מסתדרת לבד ואני צריכה התחלה חדשה אני מנסה להיות אופטימית וכשזה יבוא זה יבוא, אבל זה מציק לי.
לא יודעת כבר מה לעשות, כנראה שלהתחיל מסגרת חדשה וחיים חדשים יהיה רק כשאצא לאזרחות ואצטרך לדעת להתמודד עם זה לטווח הרחוק��