מיואש לגמרי
אני משרת כבר קצת יותר מחצי שנה אחרי שעברתי טירונות (02) וקורס , שעברו עלי נורא. רק רציתי כל הזמן שזה יסתיים ולעבור הלאה. לפני קצת יותר מחודשיים הגעתי לבסיס הקבע שלי , לגדוד בתור אלחוטן. מהרגע שהתגייסתי , כל הזמן מציפה אותי תחושה נוראית , של עצב מתפשט כזה, לפעמים אני נחנק מדמעות מבלי לדעת בכלל למה . תמיד אני חושב על למה אני צריך לחיות ככה , תמיד בא לי כבר לשים לעצמי כדור בראש ולא לסבול יותר. גם ככה החיים שלי הם לא באמת חיים , חוץ מהקטע של הנשימה. כרגע אני משרת במרחק של 4 שעות מהבית . והיציאות הם קשות מאוד , אני סוגר הרבה שבתות , אני בקושי מסתדר עם חמשושים , אני בקושי מסתדר לעבור יום אחד בבסיס. בקושי מצליח להרדם , בקושי מצליח לקום בבוקר. אתמול נפגשתי עם קב"ן בפעם ה-4 מאז שהגעתי לגדוד. ביום חמישי לפני שבועיים נפגשתי עם פסיכיאטר בהמלצת הקב"ן. שהייתי אצלו לא הצלחתי להוציא כמעט מילה מהפה . הוא שאל אותי שאלות ועניתי עליהן בצורה שיטחית לגמרי. הוא אמר לי שאני אחזור ליחידה ואם לא יהיה שיפור במצבי אז לא תהיה ברירה אלא לפלוט מהיחידה. החלטתי לקחת את מה שהוא אמר לי ולנסות להשתלב ואולי זה גם ישפר לי את ההרגשה. חזרתי ליום שישי (לסגור שבת) עד יום חמישי זה היה השבוע הכי נורא שלי בצבא. לא רק שתיכננתי שהכל ישתפר מהיום , גם הכל השתבש. לא קמתי פעמיים למסדר בוקר , כמעט ולא הצלחתי להרדם , איזה לילה אחד לא עצמתי עין כל הלילה, למרות העבודה המפרכת והעייפות הגדולה. בסופש שיצאתי הביתה. ביום שבת באיזה 3 בלילה כשלא הצלחתי להרדם (תמיד קורה לי לפני שאני צריך לחזור לבסיס), החלטתי שאני לא מסוגל ללכת לבסיס מחר. פחדתי מאוד מההשלכות. אבל פשוט לא יכולתי . המפקד שלח לי הודעה "איפה אתה" , רשמתי לו שאני לא מגיע ,אני לא מסוגל , מצטער ומקווה שתבין . באיזה שהוא אופן פחדתי מעצמי, בבסיס לפעמים מרוב עייפות ודכאון . אני יכול לקבל איזה התקף חרדה ופשוט לדפוק לעצמי כדור בראש. המפקד שלי , שאני מאוד מעריך אותו , אני חושב שהוא אחד הסיבות למה אני יכול לרשום פה את השורות האלה . אמר לי שהוא בינתיים חותם לי ימי חופש ושאני אקח כמה ימי חופש בינתיים . וחזרתי ביום רביעי , כי החלטתי שאני לא יכול לברוח מהכל , וזה לא מה שיפתור את מה שיהיה הלאה, איך שחזרתי לבסיס שוב ההרגשה הנוראית חזרה והצטערתי שחזרתי . ביום חמישי אחד מהמחלקה העיר אותי ואמר לי לעלות על א' ושאני הולך לקרייה לראות קב"ן , לאחר מכן גיליתי שכל המחלקה שלי וכמה מהפלוגה יודעים שאני נפגש עם קבן , מה שעוד יותר עצבן אותי וריסק אותי. נפגשתי עם קבן , שוב, סיפרתי לו איך עבר עלי השבוע ואיך כלום לא משתפר רק מחמיר , ושוב נתקלתי באנטיפטיות ובחוסר רגישות מוחלטת , וחזרתי בלי תשובות . הוא אמר לי שהוא רוצה לקבוע איתי עוד פגישות , אמרתי לו שאני מעדיף שלא. כי זה רק מערער אותי עוד יותר ומעציב אותי עוד יותר כל פעם לבוא ולעבור את השיחות המפרכות האלה שוב. והנה הגענו להיום בידיעה שביום ראשון זהו אני הולך עכשיו הביתה ומבלה את הסופש עם המשפחה כי ביום ראשון זהו אני הולך לסיים את כל הסיפור הזה. כי כנראה שאין אף אחד שיכול לעזור לי . האינטרסים הצבאיים חשובים יותר מהצרכים האנושיים שלי . ואם החיים שלי נראים ככה באמת שאני לא רוצה לחיות . אני כבר מרוסק ומיואש לגמרי , עוד פעם בימים השחורים של גיל ההתבגרות חשבתי לעשות את זה כבר. פתאום הכל חוזר, במתכונת גדולה פי 100 . איבדתי את החוש הומור, איבדתי את השמחת חיים , שוב דבר כבר לא מרגש אותי , כיאילו שהתמכרתי לעצב ולדכאון , לא יכול לחיות ככה. גם שאני בבית אני כל הזמן חושב על זה וזה פשוט משבית אותי, אני מעביר בבית ימים ולילות במיטה, שינה זה הדבר היחיד שגורם לי לשכוח מכל החרא הזה, עד שאני קם בבוקר עם איזה סיוט שקשור לצבא אני לפעמים מחפש דברים שיתנו לי סיבה לחיות , ואני לא מוצא כלום , שאני קורא באינטרנט על זה שהכל זמני ושום דבר לא מצדיק את זה, אני באמת לא מצליח לחשוב איך אני שורד כזאת תקופת זמן , ובטח לא לחשוב עם איזה צלקות אני יצא אחרי התקופת זמן הזאת. אני לא כזה שנותר טינה , זה רק רק יכול להביא, אבל אני מקווה שאותו קב"ן ילמד מהסיפור שלי איך להתיחס לחיילים שבאים אליו עם מצוקה. חבל שאני לא אהיה שם להגיד לו "אמרתי לך"
אני משרת כבר קצת יותר מחצי שנה אחרי שעברתי טירונות (02) וקורס , שעברו עלי נורא. רק רציתי כל הזמן שזה יסתיים ולעבור הלאה. לפני קצת יותר מחודשיים הגעתי לבסיס הקבע שלי , לגדוד בתור אלחוטן. מהרגע שהתגייסתי , כל הזמן מציפה אותי תחושה נוראית , של עצב מתפשט כזה, לפעמים אני נחנק מדמעות מבלי לדעת בכלל למה . תמיד אני חושב על למה אני צריך לחיות ככה , תמיד בא לי כבר לשים לעצמי כדור בראש ולא לסבול יותר. גם ככה החיים שלי הם לא באמת חיים , חוץ מהקטע של הנשימה. כרגע אני משרת במרחק של 4 שעות מהבית . והיציאות הם קשות מאוד , אני סוגר הרבה שבתות , אני בקושי מסתדר עם חמשושים , אני בקושי מסתדר לעבור יום אחד בבסיס. בקושי מצליח להרדם , בקושי מצליח לקום בבוקר. אתמול נפגשתי עם קב"ן בפעם ה-4 מאז שהגעתי לגדוד. ביום חמישי לפני שבועיים נפגשתי עם פסיכיאטר בהמלצת הקב"ן. שהייתי אצלו לא הצלחתי להוציא כמעט מילה מהפה . הוא שאל אותי שאלות ועניתי עליהן בצורה שיטחית לגמרי. הוא אמר לי שאני אחזור ליחידה ואם לא יהיה שיפור במצבי אז לא תהיה ברירה אלא לפלוט מהיחידה. החלטתי לקחת את מה שהוא אמר לי ולנסות להשתלב ואולי זה גם ישפר לי את ההרגשה. חזרתי ליום שישי (לסגור שבת) עד יום חמישי זה היה השבוע הכי נורא שלי בצבא. לא רק שתיכננתי שהכל ישתפר מהיום , גם הכל השתבש. לא קמתי פעמיים למסדר בוקר , כמעט ולא הצלחתי להרדם , איזה לילה אחד לא עצמתי עין כל הלילה, למרות העבודה המפרכת והעייפות הגדולה. בסופש שיצאתי הביתה. ביום שבת באיזה 3 בלילה כשלא הצלחתי להרדם (תמיד קורה לי לפני שאני צריך לחזור לבסיס), החלטתי שאני לא מסוגל ללכת לבסיס מחר. פחדתי מאוד מההשלכות. אבל פשוט לא יכולתי . המפקד שלח לי הודעה "איפה אתה" , רשמתי לו שאני לא מגיע ,אני לא מסוגל , מצטער ומקווה שתבין . באיזה שהוא אופן פחדתי מעצמי, בבסיס לפעמים מרוב עייפות ודכאון . אני יכול לקבל איזה התקף חרדה ופשוט לדפוק לעצמי כדור בראש. המפקד שלי , שאני מאוד מעריך אותו , אני חושב שהוא אחד הסיבות למה אני יכול לרשום פה את השורות האלה . אמר לי שהוא בינתיים חותם לי ימי חופש ושאני אקח כמה ימי חופש בינתיים . וחזרתי ביום רביעי , כי החלטתי שאני לא יכול לברוח מהכל , וזה לא מה שיפתור את מה שיהיה הלאה, איך שחזרתי לבסיס שוב ההרגשה הנוראית חזרה והצטערתי שחזרתי . ביום חמישי אחד מהמחלקה העיר אותי ואמר לי לעלות על א' ושאני הולך לקרייה לראות קב"ן , לאחר מכן גיליתי שכל המחלקה שלי וכמה מהפלוגה יודעים שאני נפגש עם קבן , מה שעוד יותר עצבן אותי וריסק אותי. נפגשתי עם קבן , שוב, סיפרתי לו איך עבר עלי השבוע ואיך כלום לא משתפר רק מחמיר , ושוב נתקלתי באנטיפטיות ובחוסר רגישות מוחלטת , וחזרתי בלי תשובות . הוא אמר לי שהוא רוצה לקבוע איתי עוד פגישות , אמרתי לו שאני מעדיף שלא. כי זה רק מערער אותי עוד יותר ומעציב אותי עוד יותר כל פעם לבוא ולעבור את השיחות המפרכות האלה שוב. והנה הגענו להיום בידיעה שביום ראשון זהו אני הולך עכשיו הביתה ומבלה את הסופש עם המשפחה כי ביום ראשון זהו אני הולך לסיים את כל הסיפור הזה. כי כנראה שאין אף אחד שיכול לעזור לי . האינטרסים הצבאיים חשובים יותר מהצרכים האנושיים שלי . ואם החיים שלי נראים ככה באמת שאני לא רוצה לחיות . אני כבר מרוסק ומיואש לגמרי , עוד פעם בימים השחורים של גיל ההתבגרות חשבתי לעשות את זה כבר. פתאום הכל חוזר, במתכונת גדולה פי 100 . איבדתי את החוש הומור, איבדתי את השמחת חיים , שוב דבר כבר לא מרגש אותי , כיאילו שהתמכרתי לעצב ולדכאון , לא יכול לחיות ככה. גם שאני בבית אני כל הזמן חושב על זה וזה פשוט משבית אותי, אני מעביר בבית ימים ולילות במיטה, שינה זה הדבר היחיד שגורם לי לשכוח מכל החרא הזה, עד שאני קם בבוקר עם איזה סיוט שקשור לצבא אני לפעמים מחפש דברים שיתנו לי סיבה לחיות , ואני לא מוצא כלום , שאני קורא באינטרנט על זה שהכל זמני ושום דבר לא מצדיק את זה, אני באמת לא מצליח לחשוב איך אני שורד כזאת תקופת זמן , ובטח לא לחשוב עם איזה צלקות אני יצא אחרי התקופת זמן הזאת. אני לא כזה שנותר טינה , זה רק רק יכול להביא, אבל אני מקווה שאותו קב"ן ילמד מהסיפור שלי איך להתיחס לחיילים שבאים אליו עם מצוקה. חבל שאני לא אהיה שם להגיד לו "אמרתי לך"
