מיואש מעצמי
אני בן 26. מגיל 17 התחלתי לקחת כדורים פסיכאטריים.
אמנם המסגרת שמטפלת בי הם לא מסגרת מספיק אידיאלית בשבילי, אבל כרגע זה מה יש, ועצוב לי שאני לא מצליח להרים את עצמי במסגרת הנוכחית.
המצב הכלכלי שלי גרוע ביותר. יש לי מסגרת שיקומית של עבודה מוגנת, יש לי מטפל (שהוא גרוע אבל לא נותנים להחליף. ניסתי - אי אפשר. אין כסף לטיפול בהנחה גם של הקופ"ח), אני חושש לנסות לעבוד בעבודות שאני מוצא דרך שליחת קו"ח באינטרנט. על פניו - כלפי חוץ מעסיקים לא רואים שאני בעייתי: נראה טוב, חכם, רזומה עשיר של עבודות בעיקר עד גיל 21 (שאז נהיה החמרה במצבי) אבל היכולת הביצועית שלי די נמוכה מהממוצע והאתגר, יחד עם כל כך המון אתגרים בחיי, הוא לעלות את זה. אני כבר 5 שנים לא עובד בשוק החופשי. אני רוצה לחזור לשם כי אני צריך להרוויח לפחות משכורת מינימום ולא כמו שכיום (8 שקל לשעה). אני מפחד לחזור לשם כי כשעבדתי שם היה לי די קשה (או העבודה עצמה שדורשת מאמץ או שלא הסתדרתי עם עובדים או שניהם). חזרו אליי מעסיקים שקיבלו את הקורות חיים שלי - הם מעוניינים שאעבוד אצלם אבל אני מפחד - אני מפחד מכישלון.
בעבודה המוגנת אצלנו אם אני מאחר או אם אני לא עושה את העבודה (הדי קלה) בצורה הכי טובה: אין חשש גדול לפטורים. במקומות עבודה רגילים דורשים תפוקה, מאמץ, להגיע בזמן, בוסים שלפעמים צריך להרתע מהם. אני כבר שנים לא שם וחייב לחזור לשם בשביל פנסה ונורא מפחד... וכמובן שאת העבודות אני משתדל לבחור בקפידה למרות שלפעמים אני שולח קו"ח גם למקומות שדורשים מאמץ רב כי אין הרבה עבודות כל כך קלות. איך תוכלו לעזור לי בעניין העבודה?
מבחינה אישית אני די תקוע בעבר שמנהל אותי. אני יודע שקיימים אנשים בגילי שיכולים אפילו בגילי להגשים את מה שהתלבטתי להגשים בעבר - אני די פחדן. החלומות של פעם לצערי מלית ברירה מתחלפים בחלומות חדשים שפחות מלהיבים ומעניינים אותי - כי לצערי חייב להתקדם אבל שוב זה פחות מלהיב ומעניין אותי אישית.
מבחינה כללית - החיים שלי סוג של בזבל. התפקוד שלי די לקוי - כמעט לכל מקום מאחר או לא מגיע. לא משנה אם זה עבודה, בילוי, טיפול כו'. כלומר גם דברים שרוצה - מאחר או לא מגיע. בחור צעיר שחי אצל הורים שבעיקר אומרים לי כמה אני אפס, מנסה וחושש לעבור להוסטל של פגועי נפש ששם אולי יש תקווה וכמעט בטוח לא אלקק דבש. חסר בטחון. כל כך רוצה לחזור למסיבות גייז השוות בתל אביב שכבר שנים נעלמתי כי זה יקר לי להגיע לשם (נסיעה לת"א, נסיעה בתוך ת"א, אלכוהול, כרטיס כניסה למועדון, אוכל בתחנה מרכזית למחרת בבוקר). וגם סוג של בלבול בזהות המינית. גם חסר בטחון להפגש עם בחורים מאתרי הכרויות והרשימה עוד ארוכה...
מבחינה כלכלית: המון כסף של הקצבת נכות הולך להוריי כי אני גר עימם ועוד 550 שקל בערך הולך לחסכון אישי דרך האפוטרופוס מה שיוצא שמכל הקצבה אני מקבל 1200 ש"ח + 400 ש"ח בערך מהעבודה המוגנת.
הכסף הפרטי הולך בעיקר על עישון טבק (ניסתי להגמל דרך קופ"ח ללא הצלחה), מוצרי טיפוח (אני נורא נורא נורא מפחד להזדקן ולהראות בוגר) וחשבון סלקום (ביטוח + תשלום על המכשיר + חבילת שיחות).
החשיבה שלי לרוב שלילית, הכוחות שלי דלים. רע לי.
אני בן 26. מגיל 17 התחלתי לקחת כדורים פסיכאטריים.
אמנם המסגרת שמטפלת בי הם לא מסגרת מספיק אידיאלית בשבילי, אבל כרגע זה מה יש, ועצוב לי שאני לא מצליח להרים את עצמי במסגרת הנוכחית.
המצב הכלכלי שלי גרוע ביותר. יש לי מסגרת שיקומית של עבודה מוגנת, יש לי מטפל (שהוא גרוע אבל לא נותנים להחליף. ניסתי - אי אפשר. אין כסף לטיפול בהנחה גם של הקופ"ח), אני חושש לנסות לעבוד בעבודות שאני מוצא דרך שליחת קו"ח באינטרנט. על פניו - כלפי חוץ מעסיקים לא רואים שאני בעייתי: נראה טוב, חכם, רזומה עשיר של עבודות בעיקר עד גיל 21 (שאז נהיה החמרה במצבי) אבל היכולת הביצועית שלי די נמוכה מהממוצע והאתגר, יחד עם כל כך המון אתגרים בחיי, הוא לעלות את זה. אני כבר 5 שנים לא עובד בשוק החופשי. אני רוצה לחזור לשם כי אני צריך להרוויח לפחות משכורת מינימום ולא כמו שכיום (8 שקל לשעה). אני מפחד לחזור לשם כי כשעבדתי שם היה לי די קשה (או העבודה עצמה שדורשת מאמץ או שלא הסתדרתי עם עובדים או שניהם). חזרו אליי מעסיקים שקיבלו את הקורות חיים שלי - הם מעוניינים שאעבוד אצלם אבל אני מפחד - אני מפחד מכישלון.
בעבודה המוגנת אצלנו אם אני מאחר או אם אני לא עושה את העבודה (הדי קלה) בצורה הכי טובה: אין חשש גדול לפטורים. במקומות עבודה רגילים דורשים תפוקה, מאמץ, להגיע בזמן, בוסים שלפעמים צריך להרתע מהם. אני כבר שנים לא שם וחייב לחזור לשם בשביל פנסה ונורא מפחד... וכמובן שאת העבודות אני משתדל לבחור בקפידה למרות שלפעמים אני שולח קו"ח גם למקומות שדורשים מאמץ רב כי אין הרבה עבודות כל כך קלות. איך תוכלו לעזור לי בעניין העבודה?
מבחינה אישית אני די תקוע בעבר שמנהל אותי. אני יודע שקיימים אנשים בגילי שיכולים אפילו בגילי להגשים את מה שהתלבטתי להגשים בעבר - אני די פחדן. החלומות של פעם לצערי מלית ברירה מתחלפים בחלומות חדשים שפחות מלהיבים ומעניינים אותי - כי לצערי חייב להתקדם אבל שוב זה פחות מלהיב ומעניין אותי אישית.
מבחינה כללית - החיים שלי סוג של בזבל. התפקוד שלי די לקוי - כמעט לכל מקום מאחר או לא מגיע. לא משנה אם זה עבודה, בילוי, טיפול כו'. כלומר גם דברים שרוצה - מאחר או לא מגיע. בחור צעיר שחי אצל הורים שבעיקר אומרים לי כמה אני אפס, מנסה וחושש לעבור להוסטל של פגועי נפש ששם אולי יש תקווה וכמעט בטוח לא אלקק דבש. חסר בטחון. כל כך רוצה לחזור למסיבות גייז השוות בתל אביב שכבר שנים נעלמתי כי זה יקר לי להגיע לשם (נסיעה לת"א, נסיעה בתוך ת"א, אלכוהול, כרטיס כניסה למועדון, אוכל בתחנה מרכזית למחרת בבוקר). וגם סוג של בלבול בזהות המינית. גם חסר בטחון להפגש עם בחורים מאתרי הכרויות והרשימה עוד ארוכה...
מבחינה כלכלית: המון כסף של הקצבת נכות הולך להוריי כי אני גר עימם ועוד 550 שקל בערך הולך לחסכון אישי דרך האפוטרופוס מה שיוצא שמכל הקצבה אני מקבל 1200 ש"ח + 400 ש"ח בערך מהעבודה המוגנת.
הכסף הפרטי הולך בעיקר על עישון טבק (ניסתי להגמל דרך קופ"ח ללא הצלחה), מוצרי טיפוח (אני נורא נורא נורא מפחד להזדקן ולהראות בוגר) וחשבון סלקום (ביטוח + תשלום על המכשיר + חבילת שיחות).
החשיבה שלי לרוב שלילית, הכוחות שלי דלים. רע לי.
