מיואש.
התחלתי השבוע טירונות קרבית. סתם כי החלטתי שזה מה שאני רוצה. יותר בשביל שאנשים ייראו אותי אחרת אם אהיה כנה. אני רגיל לבית בצורה קיצונית. לא ישן אף פעם במקומות אחרים. אני "נוהג" לשקוע בדכאונות מדי יום על איך שהחיים שלי נראים. בלי חברה... בלי עבר עם בנות. שום כלום. גם החברים המעטים שיש לי... אני לא יותר מדי קרוב או קשור אליהם. תמיד הייתה לי נטייה לחשוב על כך שאולי היה עדיף שלא אחיה יותר. אבל כשהייתי בבית עם כל הנוחות והבידור(טלוויזיה ומחשב)... יכולתי להדחיק את זה בקלות ולהמשיך להתמרמר בנוחות הפרטית שלי. עכשיו בטירונות... עם כל המשמעת והמטלות והזמנים... זה מרגיש לי כמו גיהנום. אין לילה שאני לא בוכה. אני מנסה לשחק אותה לא שבוז מדי ואני צוחק עם החברים לאוהל. אבל מבפנים אני הרוס. אני רק רוצה להיות בבית קרוב להורים. כי אם לא הם... לא חושב שהייתה לי סיבה לחיות. ומצחיק שהתייחסתי לנוכחות שלהם בסביבה כמובנת מאליה עד השבוע. המחשבה על החזרה לבסיס גורמת לי לרצות לעשות דברים רעים מאוד. אבל אם אני עושה משהו לעצמי... אני הורס את האנשים שאני הכי אוהב יחד איתי. ואני לא מוכן שזה יקרה. בקיצור - אני גמור. גמור. זאת לא שביזות צבאית רגילה, אני שבוז כל החיים שלי. אבל הטירונות הזאת העלתה את זה לרמה חדשה שהרסה אותי. אפילו עכשיו יש לי דמעות שאני כותב את זה. נמאס לי לשקר לאנשים שהכל בסדר איתי וזה רק סתם קשה - ושיהיה בסדר. מה שתגידו לא באמת יפתור את הבעיה. וזה לא שאני לא מעריך את דעתכם. אבל פשוט שום דבר לא יעזור לי. הייתי צריך לפרוק אני מניח. לילה.
התחלתי השבוע טירונות קרבית. סתם כי החלטתי שזה מה שאני רוצה. יותר בשביל שאנשים ייראו אותי אחרת אם אהיה כנה. אני רגיל לבית בצורה קיצונית. לא ישן אף פעם במקומות אחרים. אני "נוהג" לשקוע בדכאונות מדי יום על איך שהחיים שלי נראים. בלי חברה... בלי עבר עם בנות. שום כלום. גם החברים המעטים שיש לי... אני לא יותר מדי קרוב או קשור אליהם. תמיד הייתה לי נטייה לחשוב על כך שאולי היה עדיף שלא אחיה יותר. אבל כשהייתי בבית עם כל הנוחות והבידור(טלוויזיה ומחשב)... יכולתי להדחיק את זה בקלות ולהמשיך להתמרמר בנוחות הפרטית שלי. עכשיו בטירונות... עם כל המשמעת והמטלות והזמנים... זה מרגיש לי כמו גיהנום. אין לילה שאני לא בוכה. אני מנסה לשחק אותה לא שבוז מדי ואני צוחק עם החברים לאוהל. אבל מבפנים אני הרוס. אני רק רוצה להיות בבית קרוב להורים. כי אם לא הם... לא חושב שהייתה לי סיבה לחיות. ומצחיק שהתייחסתי לנוכחות שלהם בסביבה כמובנת מאליה עד השבוע. המחשבה על החזרה לבסיס גורמת לי לרצות לעשות דברים רעים מאוד. אבל אם אני עושה משהו לעצמי... אני הורס את האנשים שאני הכי אוהב יחד איתי. ואני לא מוכן שזה יקרה. בקיצור - אני גמור. גמור. זאת לא שביזות צבאית רגילה, אני שבוז כל החיים שלי. אבל הטירונות הזאת העלתה את זה לרמה חדשה שהרסה אותי. אפילו עכשיו יש לי דמעות שאני כותב את זה. נמאס לי לשקר לאנשים שהכל בסדר איתי וזה רק סתם קשה - ושיהיה בסדר. מה שתגידו לא באמת יפתור את הבעיה. וזה לא שאני לא מעריך את דעתכם. אבל פשוט שום דבר לא יעזור לי. הייתי צריך לפרוק אני מניח. לילה.
