מיובא מפורום אחר :

[ינוקא1]

מיובא מפורום אחר :

נשאלה שם שאלה מאוד מעניינת בהקשר של יום השואה

:


"האם צודקים הקולות הקוראים להפסיק להצטדק כאומה תחת רושם השואה, להפסיק להזמין את מנהיגי העולם ליד ושם, ולהתחיל לחיות כמו עם רגיל שיש לו זכות הגדרה עצמית לאומית?"
(אפשר למשל לראות כאן :
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/458/235.html?hp=1&cat=402 )

ותגובתי :


המסר החשוב מבחינתי הוא :

לא "לקבל" בשם השואה !
לתת בשם השואה !

אני רואה זאת גם בעבודתי עם אנשים שעברו טראומה.

אדם שעבר טראומה יכול להיכנס למצב "קורבני" לרחם על עצמו כל הזמן לדרוש מכולם יחס ולהתלונן על כל העולם.
הוא יכול לעומת זאת ליצור ולצמוח מתוך הטראומה עצמה.

הריפוי של השואה הוא בכך שאנחנו בשם השואה נעזור לעמים אחרים , ובמקום לדרוש "לקבל" כל הזמן בשם השואה , ניתן בשם השואה.

 

[צחי שוחט]

במילה אחת - מסכים....

כפי שאני עובר אירוע קשה וכחלק מהריפוי אני צריך לקבלו כמשהו טוב ואז להניח אותו בצד, אז ביום שנקבל את השואה ונשים בצד הרגש המסכן שבה, וגם את עבדות מצרים, ואת המשפט "באים אילנו לכלותינו" ואת ההכאה העצמית של העם הרדוף לדורותיו, אולי נתחיל לחיות סוף סוף - ונהיה

לגויים.
אבל אולי אנחנו לא צריכים לחיות סוף סוף....כרגע

 

[מיכי 10]

צחי, אנחנו בכלל לא בעניין של הכאה עצמית.

להיפך. אנחנו שרים (ואני מצטטת מהזיכרון, כמובן): "...שלא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו. אלא, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם."
ואנחנו כן חיים, ולא מתבכיינים.

 

[צחי שוחט]

כן, אבל כל עוד נשיר - שבכל דור ודור עומדים

עלינו לכלותינו.....למה שישבו?

גם בדור הבא יקומו... ואחריו... ואחריו..... ועד אחרון הדורות.....סתם לא באמת

השיר הזה הוא כמו שיר שישיר ילד קטן בגן: שבכל הפסקה, באים עליי ומכפכפים אותי.... ואבי הגיבור מצילני מכף ידם.... ילד אופטימי

 

[מיכי 10]

נו באמת, צחי.

אתה שׂם אייקונים של קריצה ושל צחוק, אז אני מניחה שכתבת הכל בבדיחותא.

אבל אתה מאלץ אותי לשים לב עוד יותר אל מילות השיר מההגדה, יותר מֵאשר שמתי לב אי פעם.
ואם אני, בכל זאת, חושבת על המילים עכשיו, ומתייחסת ברצינות, אז השיר מביע בסך הכל אמונה שלמה בקדוש ברוך הוא. זה לא אומר שאנחנו נשב בחיבוק ידיים ונחכה לתשועת ה'. אלא נגן על עצמנו בעצמנו (צה"ל. שירתִּי בו שירות מלא, במסגרת הנח"ל, אז זכותי לומר "אנחנו"), ונדע שה' עִמנו.
יפה? בסדר?

 

[צחי שוחט]

יפה יפה. אבל למה בכלל לחשוב על להגן על עצמנו

הכלל הראשון בהגנה עצמית הוא - אל תהיה שם. אל תהיה היכן שיש סכנה. אל תיצור סכנה.
הפסיכולוגיה בעניין אומרת גם - שמי שחושב סכנה, לבטח מזמן אחת והיא תבוא אליו.
בדרך כלל, אם אתה כבר בקרב - אם תחשוב שתחטוף אגרוף...הרי תחטוף.
אם אנחנו חיים כאן וכל הזמן נחשוב שאנו צריכים להגן על עצמנו מהאויבים שקמים עלינו...הרי אנחנו נצטרך להמשיך להגן והם ימשיכו ויקומו.

בקיצור וברצינות - אנחנו שרים ועושים לעצמנו - נבואה שמגשימה את עצמה.

נראה לי

 

[מיכי 10]

מעניין מאד!

אין לי מושג במקצועות הלחימה וההגנה העצמית, אבל מה שכתבת, בהחלט מרתק!
את הדעה שמי שפוחד ממשהו, זה מגיע אליו, אני מכירה, ומאמינה בה בהחלט.
ניסיתי ללמד את ילדי וידיד אחד שלי, שלמשל לא יפחדו מלהידבק במחלות. אמרתי להם שמי שלא פוחד - לא נדבק. צריך כמובן להתנהג בצורה הגיונית: לא לנשק אדם חולה ולא להשתמש בכלי האוכל שלו. בדברים האלה אני אפילו זהירה במיוחד: רוחצת היטב היטב כלים של חולים.
אבל כן לבקר חולים, וכן להיות איתם בקשר, בלי לחשוב כל הזמן שאנחנו הולכים להידבק מהם.
ואכן, עבדתי שנים לא מעטות בבית חולים. אומנם לא טיפלתי בחולים באופן מעשי, כי הייתי מזכירת מחלקה. אבל היה לי הרבה קשר אל החולים, וגם אל חולים קשים; נכנסתי לחדרים שלהם והם באו לתחנת האחיות, והתקרבו אלי מאד.
לא פחדתי, ולא נדבקתי. כמובן שכשמישהו היה בבידוד כי היה מדבק מאד, לא נכנסתי. אבל אני מדברת על מחלות שאינן מצריכות בידוד כזה.

גם בנושאים אחרים אני משתדלת לא לפחוד, ולפחות לא לשדר את הפחד שלי אם הוא קיים. ובאמת לא להגיע לנבואה שמגשימה את עצמה בדברים הלא טובים.
וכן להשתמש בנבואה שמגשימה את עצמה בדברים הטובים, ו"למגנט" אותם. אבל דווקא את זה קשה לי מאד לעשות, לצערי. ):

 

[מיכי 10]

אגב נבואה שמגשימה את עצמה,

לי אישית יש קטע קשה ומייאש:
יש לי פחד נורא מאנשי שירות שבאים לתקן דברים.
כמעט תמיד, כנראה בגלל הפחד שלי, אני מקבלת שירות גרוע, שעושה לי המון המון עוגמת נפש. עד כדי כך, שאני חיה בדיוק בניגוד לעקרונות הפנג שוי: כל דבר שמתקלקל לי, אם רק אפשר, אני מתקנת במו ידי. ותיקנתי כבר הרבה, בעזרת חוש טכני מפותח וידיים טובות. אבל יש דברים שאני לא יודעת לעשות, ואז מזניחה את הדברים, העיקר לא להזמין בעל מקצוע. וזה נורא.
אבל מעדיפה לא לחשוב על כך...

גם תיקוני האוטו במוסכים זה סיפור דומה.

טוב, מעציב אותי לחשוב על הדברים האלה, אז אעבור להכנות שלי: עלי להעביר היום מפגש עם משחקי חברה בשפה אחרת. מוטב שאתמסר לזה, כדי לא להיות בלחץ ברגע האחרון. בנושא הזה יהיו לי מחשבות חיוביות יותר.
להתראות.

 

[צחי שוחט]

גם אני בדרך לשיעורים עכשיו. נתראה בהמשך.

 

[ינוקא1]

אמירה נכונה.

העניין הוא שבגרמניה היו היהודים הכי משכילים והכי מתבוללים , חלק גדול מהם לא זכר בכלל שום דבר מיהדותו , והם הגיעו אל המקומות הכי גבוהים - בפוליטיקה , במדע ובאומנות.
ובכל זאת , דווקא משם נפתחה הרעה.
עצם זה שהם היו יותר גרמנים מהגרמנים עצמם , גרם לגרמנים לחשוב כי הם לוקחים להם את מקורות הכנסתם ומשתלטים עליהם.

אך אני מודה שאני צריך לחשוב עוד על נקודה זו :
האם אנחנו כיהודים מנציחים את השנאה כלפינו ? אם כן , מה אנחנו "מרוויחים" מכך ? האם קיימת אלטרנטיבה להתנהלות זו ? ועוד.

היום למשל בעקבות דיון בצוות בו אני עובד על מצב בו האיש הוא טיפוס "חסר" (אדיש , סגור רגשית) , והאשה היא עודף (כעסים קללות) ,חשבתי כי הנאצים והיהודים היו מקרה קלאסי של "חוסר ועודף" ,
אי אפשר שיווצר כזה "עודף" כמו הנאציזם , ללא קוטב מנוגד של "חוסר" שיוצר אותו. כנראה שגם לנו היתה "פתולוגיית" חסר לא פחות גרועה.

המסקנה המזעזעת שלי היא , שבדיוק כמו הבעל והאשה שאמרתי קודם , שאי אפשר להאשים רק את האשה כי היא ובעלה הם שני צדדי אותו המטבע , כנראה גם אנחנו כיהודים היינו הצד השני של המטבע הנאצי. . .
אבל אני צריך לחשוב עוד על כל זה.

 

[צחי שוחט]

ינוקא - המסקנה האחרונה שלך - בוודאי שהיא

נכונה....לדעתי.
הרי הכל באותם ימים קרה בתהליך, ואם אותם משכילים, שגרמו לו כביכול לא זיהו אותו, אז מה לנו רק להאשים אחרים.
ואם לא למדנו מעבדות מצריים, אז כנראה שזו הקרמה של העם היהודי

.

ובשתי מילים בעניין הדילמה שהיצגת- כפי שאמרנו - היין והיאנג שולטים

.