מיומנה של ניצולה (עוד קטע)
לא מכבר דובר כאן בפורום על רצון כולנו להיות כמו בני דור הפלמ"ח ועל האנשים השקופים שבאו "משם" וניסו להשתלב (ללא הצלחה רבה - ברוב המקרים) בחברה הצברית "כאן". אחת ההאשמות הכבדות שנהגו להטיח בהורינו (אולי לא באופן ישיר אבל בודאי במרומז) היתה: "למה לא ברחתם? למה לא לחמתם? הרי לא היה לכם מה להפסיד." ובכן, זכות הדיבור לאמי ז"ל (קטע נוסף מיומנה, ממנו ציטטתי כאן כבר שני קטעים): "באושוויץ ביליתי 6 חודשים. סביבנו בערו יומם וליל כבשנים וריח של בשר ושיער חרוך שלט במחנה. ואנחנו לא ידענו. לא האמנו לשמועות ולמשפטים שנאמרו על ידי השומרות והקאפו: "... איפה אמא שלך?" "... את רואה את העשן הזה? זה אמא שלך". ואני חשבתי לעצמי: "איזו מכשפה רעה, רוצה להפחיד אותי". לא ידענו. לא האמנו. ואת המשפט הזה מאז שמעתי הרבה פעמים. גם אני לא ידעתי ולא האמנתי. מכונת ההשמדה היתה סודית ומאורגנת היטב. משומנת. לשמועות זוועתיות כאלה אי אפשר היה להאמין. חצי השנה באושוויץ עברה עלינו בטמטום חושים. לא חשבנו על מוות. חיכינו שפעם ייגמר ואף פעם לא חשבתי שאמות. התבוננתי ורשמתי הכל בזכרוני - אינני יודעת למה. ניסיתי ליצור נקודות אור באפלה. דיקלמתי שירים שידעתי בעל פה. גם חיי חברה היו לנו. בערבים, בדרגש של קומה 3 היתה נורה. התיישבנו מתחתיה והבילוי האהוב על כולם היו סיפורים על מתכוני בישול. בישלנו בדמיון שלנו, טעמנו, ליקקנו אצבעות וידענו מהו המתכון האהוב ביותר של כל אחד. אני הייתי המבדרת הראשית. סיפרתי סיפורים אופטימיים וורודים שכולם אהבה ורצון טוב."
לא מכבר דובר כאן בפורום על רצון כולנו להיות כמו בני דור הפלמ"ח ועל האנשים השקופים שבאו "משם" וניסו להשתלב (ללא הצלחה רבה - ברוב המקרים) בחברה הצברית "כאן". אחת ההאשמות הכבדות שנהגו להטיח בהורינו (אולי לא באופן ישיר אבל בודאי במרומז) היתה: "למה לא ברחתם? למה לא לחמתם? הרי לא היה לכם מה להפסיד." ובכן, זכות הדיבור לאמי ז"ל (קטע נוסף מיומנה, ממנו ציטטתי כאן כבר שני קטעים): "באושוויץ ביליתי 6 חודשים. סביבנו בערו יומם וליל כבשנים וריח של בשר ושיער חרוך שלט במחנה. ואנחנו לא ידענו. לא האמנו לשמועות ולמשפטים שנאמרו על ידי השומרות והקאפו: "... איפה אמא שלך?" "... את רואה את העשן הזה? זה אמא שלך". ואני חשבתי לעצמי: "איזו מכשפה רעה, רוצה להפחיד אותי". לא ידענו. לא האמנו. ואת המשפט הזה מאז שמעתי הרבה פעמים. גם אני לא ידעתי ולא האמנתי. מכונת ההשמדה היתה סודית ומאורגנת היטב. משומנת. לשמועות זוועתיות כאלה אי אפשר היה להאמין. חצי השנה באושוויץ עברה עלינו בטמטום חושים. לא חשבנו על מוות. חיכינו שפעם ייגמר ואף פעם לא חשבתי שאמות. התבוננתי ורשמתי הכל בזכרוני - אינני יודעת למה. ניסיתי ליצור נקודות אור באפלה. דיקלמתי שירים שידעתי בעל פה. גם חיי חברה היו לנו. בערבים, בדרגש של קומה 3 היתה נורה. התיישבנו מתחתיה והבילוי האהוב על כולם היו סיפורים על מתכוני בישול. בישלנו בדמיון שלנו, טעמנו, ליקקנו אצבעות וידענו מהו המתכון האהוב ביותר של כל אחד. אני הייתי המבדרת הראשית. סיפרתי סיפורים אופטימיים וורודים שכולם אהבה ורצון טוב."