מיומנה של ניצולת טיפול נפשי

[שירה כמים]

מיומנה של ניצולת טיפול נפשי

היי
אני מזמינה אתכםן לבקר,
וגם אודה אם תעבירו את הקישור למי שגם נפגע במהלך טיפולי נפש, ושהבלוג יכול אולי לסייע לו.
תודה,
שירה כמים
הקישור לבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7459504

 

[ירון מקשקש]

ברוכה הבאה

קראתי ...לא נשמע מקום טוב המקום שאת נמצאת בו....

אני לא נפגע של טיפול להיפך....

את יכולה להסביר קצת למה הטיפול לטענתך גרם לך נזק?

 

[שירה כמים]

שלום ירון ותודה על קבלת הפנים הלבבית

אני שמחה בשבילך שהטיפול עוזר לך.
אינני יודעת מה קראת מתוך הבלוג.
אני מדביקה את הפוסט הראשון בבלוג.
נדמה לי שהוא עונה לשאלתך.
האם אני צודקת?....

עכשיו שאני בוכה במקום לשיר
_________________________
עכשיו שאני בוכה אני נזכרת איך היא אמרה לי בקול ה[כמו]חומל שלה, ה[כמו]חם שלה, שדיכאון זה מחלה.
ואני האמנתי.
ועכשיו, שאני בוכה בוכה בוכה,
במקום לעבוד,
במקום לשתות קפה עם חברה,
במקום לשיר,
אני שואלת את עצמי לאן נעלמו עשרות השנים המבוזבזות בהן האמנתי שהבכי הזה, כל הבכי הזה, הוא דיכאון בל יעבור.
מתי התחלתי להאמין שאני חסרת תקווה.
מתי התייאשתי.
מתי היא גרמה לי להתייאש.
ואיך יתכן שעל הייאוש הזה היא לא משלמת שום מחיר.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עשרים ושתיים שנים של טיפול קלוקל.
עשרים ושתיים שנים שמהן יצאתי מבודדת לגמרי, במצב כספי נוראי, מכורה לכדורים, בלי שהקמתי משפחה,
במצב פיזי נוראי (בין השאר עליתי כשלושים קילו) ועל סף התאבדות.
ועכשיו, אומרים עורכי הדין, אי אפשר לתבוע אותה.
מגנוני הצדק קיימים - אבל לא בשבילי.
כנראה לא בשביל אף מטופל.ת שנפגע ממטפל.ת.
ואין אף כתובת בשבילי.
אין אף כתובת לנפגעי.ות טיפולים נפשיים.
אני לבדי.

 

[ירון מקשקש]

לא שירה איני מבין עדיין

הבנתי שנאמר שלך שדיכאון זו מחלה...קודם על אני לא מבין במה היא אשמה ?
דיכאון זו אבחנה מבוססת על מצב נתון..בהתבסס על הנתונים שלך נאמר לך שזה דיכאון. מי קבע שזה אינו בר חלוף? או שאי אפשר להתמודד ולבנות חיים עם זה?

את אומרת בעצמך שאני התייאשתי ..ומייד אחרי מתי היא גרמה לי להתייאש...אז מי גרם לך להתייאש?

ובלי קשר לאבחון...כי לחלקינו יש איבחונים כאלה ואחרים...אצלי גם רשום דיכאון וגם הפרעות אישיות וביטוח לאומי נתן סכיזופרניה בנכות שלי..

טיפול פסיכולוגי / נפשי מכל סוג שהוא..לא יכול להצליח ללא שיתוף פעולה של המטופל/ת. אין חיה כזו...יש תרופות, אולי אישפוז אולי נזעי חשמל..זה לא פיתרון..שמשנה מציאות של ממש.
אם עובדים באמת על עצמינו ורוצים להשתנות ופועלים לשם כך ..יהיה שינוי תודעתי מעשי איתו...
אני לא מדבר באוויר , כתבתי פה את ההיסטוריה שלי לא פעם, מילדות אני תחת מטפלים ועוס"ים ואיבחונים...ומחלות פיזיות לא קלות ובעיות כלכליות מהצבא ...אני בן 48 רווק , לא עובד. אולי בגיל 46 רק קיבלתי נכות..ויציבות כלכלית קצת ותמיכה ..והדרך שלי ארוכה לצאת מהמצב של חובות דרך בית דין..
אני מבטיח לך שאני יכול להאשים ובצדק את כל העולם..ואישתו גם.
זה ישנה משהו למישהו? עובדתית לא..
גם לך זה לא משנה את אומרת בעצמך ...את יכולה לאמר לכולם אני נפגעת...ותמיד יאמרו שזו המחלה ולא השקעת בעצמך ולא שיתפת פעולה...למען עצמך..
ב"מלחמת הצדק" הזו ממילא לא תנצחי...

הניצחון שלך שלי של הכותבים בכלל בפורום הוא..בקטנות של החיים...לפעמים זה לשרוד את היום...לפעמים זו הצלחה בהתמודדות גדולה אבל מחולקת למשימות ..כל הצלחה במשימה צעד קדימה ..
נניח במקרה שלך ירידה במשקל...זה לא בלתי אפשרי..כדורים איני יודע לקבוע יחד עם עם זאת הניסיון שלי אומר שמורידים מינונים שיש שיפור...כלכלית אני כן יודע שאפשר לעשות הרבה כולל הפטר חובות...
שירה העולם לא נגמר ולא החיים, אלא אם את בוחרת להרים ידיים ולא משנה מי צודק או לא..זה תלוי בך. מהמ שאני רואה יש לך משימות לעשות...ומטרות להשיג..
אותה אנרגיה של כעס תיסכול כאב ומה לא על העולם..יכולה להתהפך לנחישות ולשמחות קטנות והישגיות..
אז לא הבנתי, גם לא אבין. כי אם אני מבין ומקבל את מה שאת משדרת..אני לא רק לא יכול לנהל פה את הפורום..אלא בכלל לא לעשות כלום מלבד להציע לך לקפוץ יחד...
אני פשוט יודע אחרת ואת זה אני אומר לך..הבחירה שלך כמו שהייתה שלי אני בחרתי לחיות עם כל מה שיש...ולהשיג את מה שאפשר מתוך האין..ואני מאמין שאת פה כי לא התייאשת לגמרי..יש לך את המקום שמחפש את הכיוון את העתיד..יש לך את הנודניק במוח במחשבה שאומר לך..שאפשר...הוא יותר חזק מכל דבר אחר...זה אני מבטיח לך.
יום מקסים לך

 

[שירה כמים]

ירון, היי

אתה ממש לא מבין וממהר לשפוט.
אני הייתי בקשר שבו המטפלת חצתה גבולות, בודדה אותי מהעולם, גרמה לי להעריץ אותה ולהתייאש מעצמי.
היינו בקשר סימביוטי שבו מצד אחד היא התייאשה ממני, ומצד שני היא לא איפשרה לי לעזוב אותה.
מדובר במערכת יחסים ששיעבדה אותי אליה במשך עשרים ושתיים שנה.
לא בכל פעם שכועסים זה אומר שלא לוקחים אחריות על עצמנו.
לפעמים באמת נגרם עוול.
בין אנשי הטיפול יש הרבה "חבלנים", המתייחסים למטופליהם בהתנשאות ובפטרונות.
אני רואה את הבלוג שלי, ובכלל את האמירות שלי, כמתווספות למאבק של הזוג שצביאל-רופא לשינוי חוקים לנפגעי נפש ולמטופלים בכלל.

 

[ירון מקשקש]

אוקיי שירה

&nbsp
אני מאמין לך, קצת קשה לי להבין איך תקופה כזו לא מתעוררים להבין זה ממש עצוב...
&nbsp
בנתיים אני גם רואה רק קטע קצר ולא יומן...
&nbsp
בכל אופן הבעת את עצמך...מה את בעצם מצפה מאיתנו פה בפורום?
&nbsp
מעבר לזה שנקרא את הבלוג...

 

[שירה כמים]

לא מתעוררים כשמפילים עליך כישוף.

ומבחינתי, הניסיון שלה להיות מין אימא מאמצת שלי, היה כמו כישוף.
לא מתעוררים כשחושבים שהכול בסדר.
והרי הכול מתרחש בחדר ביני לבינה, מאיפה לי לדעת אם משהו בסדר או משהו לא בסדר.
חשבתי שהיא מדהימה.
הערצתי אותה.
וזה היה תהליך זחלני שהשליטה שלה עלי התפתחה כמו שקורה בכתות.
למדתי את הנושא בשנים האחרונות.
גם אין לי שום משפחה ואף אחד קרוב שישים לב למה שקורה או ישמור עלי.
אז תודה שאתה שואל אותי למה אני זקוקה ממכם.
זה יפה מצדך.
אני לא זקוקה לכלום.
מה שיקרה, אם יקרה, יקרה.
כמו השיח הזה אתך.
אחת המטרות שלי היא לעורר מודעות, בעולם שבו הפסיכולוגים והפסיכיאטרים נחשבים כל כך יודעים וכל כך בעלי סמכות.
מצידי אם ראו כאן רק את הכותרת 'מיומנה של ניצולת טיפול נפשי/, זה כבר אסימון שיכול יום אחד לשקוע, בין אסימונים אחרים.
אני הרי לא היחידה שזה קרה לה.
גם אם מה שקרה לי קרה באופן קיצוני ביותר.
חשוב לי לתת מקום לחלק הזה שבי, לחלק הענק הזה שבהסטוריה שלי - יותר משליש של חיי.
חשוב לי להשמיע.
אם ומי שירצה לשמוע זה יהיה מצויין.
ומי שלא - לא.
תודה רבה לך