"והם חיו באושר ועושר, עד שנולדו להם ילדים"- הסיום האמיתי של הסיפור המפורסם...
מיומנו של אב ל-6 (כן, זה אני).
מי השקרן שסיפר לכולם שילדים זה כיף, ומילא אחד או שתיים, אבל שישה??
זה אולי כיף אם הפרשי הגילאים בין הילדים הם כמה שנים טובות ויש מספיק זמן לנוח בין הנקה, לחוסר שינה והחתלה אבל אצלי, כשהגילאים הם 13, 11, 10, 8, 5 ו-3 (וזה אכן נשמע כמו ספירה לאחור ושמישהו כבר ישגר אותי הרחק מכאן) זה אחרת לגמרי.
- "אבא, כשאתה הולך לקניות תביא לי טמפונים, אבל של או.בי, כי פעם קודמת הבאת לא טובים!"
- "אבא, היא לקחה לי גוזיה מהארון!"
- "אבא, אין לי תחתונים נקיות!"
-"אבא, הוא הפליץ לי במיטה!!"
-"אבא, קח אותי לחברה!"
-"אבא, אין מה לאכול בבית" (והמקרר מלא!).
-"אבא עשיתי קקי ואני לא מצליחה לנגב"
אוקיי סטופ.
כאן אתה זורק הכל ורץ לשירותים כי החישוב שאתה עושה הוא די פשוט. אם לא תגיע בזמן, היא תנסה לנגב בעצמה ותצטרך לקלח אותה ואני מתכוון באמת לקלח. את כולה. עם שמפו וסבון, במקום להרטיב אותה בזריזות ולספר לאישתך שקילחת אותה.
למזלי הקטנה עדיין לא מדברת ברור, אז כל מלמול או בקשה אני בוחר לפרש כ-"אוי מתוקה, את רוצה לישון??" ולהשכיב אותה צורחת למיטה בחמש בערב ואני, לאחר שהיום נגמר מוצא את עצמי יושב על הספה גמור מעייפות, בוהה באיזו סדרה מבלי באמת לראות אותה וזה עוד בימים היותר טובים.
בימים הפחות טובים בבוקר, כשאתה עושה את עצמך ישן בתקווה שהיא תרחם עליך, תארגן את כל הילדים, תיקח אותם למסגרות ואז תתעורר לבוקר שקט ורגוע, אתה מרגיש לפתע את ידה הלחה על חזך ואותה, לוחשת לך בקול הסקסי הזה שלה "ממי, בר שלשלה כמו פילה וזה ברח לה מהחיתול, אז תחליף לה את הבגדים ואת המצעים, תקלח אותה ותיקח אותה לגן, כי אני חייבת לרוץ לעבודה. אוהבת אותך, ביי!" ולאחר שאתה שומע את צעדיה המתרחקות, ואת הדלת הנסגרת אחרי שהיא הלכה, אתה שוכב לך במיטה ו-10 דקות חוזר על "אני אוהב אותה...אני אוהב אותה...אני..." כמו מנטרה, כי זה הדבר היחיד שמציל את הנישואין שלך עכשיו.
ולמרות כל זאת, אתה מבין שאתה חייב לתמוך בה, כי בלעדיך היא פשוט תתמוטט מעייפות ולכן רגע לפני ארוחת הערב, כשהיא מכינה אוכל עם ששת הילדים שלך ועוד שש שבאו להתארח והם כולם -"עוזרים" לה להכין את הארוחת הערב וכמובן דורשים משהו ללא הפסקה, היא לבסוף מתעצבנת, מאבדת את הסבלנות ואומרת ביאוש "אתם יודעים שאבא גם בבית, אתם יכולים לפנות אליו!".
וכשאני ברגע של נחת על הספה והקטנה שלי, שהיא בת 3 רצה אלי על רגליה הקטנות וממלמלת "מים, אבא תביא לי מים" אני מביט בה במבט מלא אהבה, מביט על אשתי ומבין כמה אני אוהב ומעריך אותה, מוודא שהיא לא שומעת...ולוחש בשקט "אמא, לכי לאמא בר...".
וכשהיא מסתובבת בלי לחשוב ורצה בחזרה למטבח אני שומע את עצמי אומר בקול "אוי ממי תראי, היא רוצה רק אותך המתוקה!" ומבין כמה טוב לא להיות אמא...
היות ואני ילד יחיד, תמיד רציתי הרבה ילדים ועכשיו,כשיש לי משפחה גדולה אני נהנה ממנה בכל יום, אך ישנם רגעים שהם הכל חוץ מפשוט וקל, וברגעים כאלה אני מודה לאלוהים שאישתי לצידי, כי בלעדיה הייתי מזמן יורד מהפסים ורק לראות אותה מנהלת, מרגיעה ומנווטת את כל הסופה הזאת גורם לי לאהוב ולהעריך אותה יותר ויותר בכל יום שעובר.
מיומנו של אב ל-6 (כן, זה אני).
מי השקרן שסיפר לכולם שילדים זה כיף, ומילא אחד או שתיים, אבל שישה??
זה אולי כיף אם הפרשי הגילאים בין הילדים הם כמה שנים טובות ויש מספיק זמן לנוח בין הנקה, לחוסר שינה והחתלה אבל אצלי, כשהגילאים הם 13, 11, 10, 8, 5 ו-3 (וזה אכן נשמע כמו ספירה לאחור ושמישהו כבר ישגר אותי הרחק מכאן) זה אחרת לגמרי.
- "אבא, כשאתה הולך לקניות תביא לי טמפונים, אבל של או.בי, כי פעם קודמת הבאת לא טובים!"
- "אבא, היא לקחה לי גוזיה מהארון!"
- "אבא, אין לי תחתונים נקיות!"
-"אבא, הוא הפליץ לי במיטה!!"
-"אבא, קח אותי לחברה!"
-"אבא, אין מה לאכול בבית" (והמקרר מלא!).
-"אבא עשיתי קקי ואני לא מצליחה לנגב"
אוקיי סטופ.
כאן אתה זורק הכל ורץ לשירותים כי החישוב שאתה עושה הוא די פשוט. אם לא תגיע בזמן, היא תנסה לנגב בעצמה ותצטרך לקלח אותה ואני מתכוון באמת לקלח. את כולה. עם שמפו וסבון, במקום להרטיב אותה בזריזות ולספר לאישתך שקילחת אותה.
למזלי הקטנה עדיין לא מדברת ברור, אז כל מלמול או בקשה אני בוחר לפרש כ-"אוי מתוקה, את רוצה לישון??" ולהשכיב אותה צורחת למיטה בחמש בערב ואני, לאחר שהיום נגמר מוצא את עצמי יושב על הספה גמור מעייפות, בוהה באיזו סדרה מבלי באמת לראות אותה וזה עוד בימים היותר טובים.
בימים הפחות טובים בבוקר, כשאתה עושה את עצמך ישן בתקווה שהיא תרחם עליך, תארגן את כל הילדים, תיקח אותם למסגרות ואז תתעורר לבוקר שקט ורגוע, אתה מרגיש לפתע את ידה הלחה על חזך ואותה, לוחשת לך בקול הסקסי הזה שלה "ממי, בר שלשלה כמו פילה וזה ברח לה מהחיתול, אז תחליף לה את הבגדים ואת המצעים, תקלח אותה ותיקח אותה לגן, כי אני חייבת לרוץ לעבודה. אוהבת אותך, ביי!" ולאחר שאתה שומע את צעדיה המתרחקות, ואת הדלת הנסגרת אחרי שהיא הלכה, אתה שוכב לך במיטה ו-10 דקות חוזר על "אני אוהב אותה...אני אוהב אותה...אני..." כמו מנטרה, כי זה הדבר היחיד שמציל את הנישואין שלך עכשיו.
ולמרות כל זאת, אתה מבין שאתה חייב לתמוך בה, כי בלעדיך היא פשוט תתמוטט מעייפות ולכן רגע לפני ארוחת הערב, כשהיא מכינה אוכל עם ששת הילדים שלך ועוד שש שבאו להתארח והם כולם -"עוזרים" לה להכין את הארוחת הערב וכמובן דורשים משהו ללא הפסקה, היא לבסוף מתעצבנת, מאבדת את הסבלנות ואומרת ביאוש "אתם יודעים שאבא גם בבית, אתם יכולים לפנות אליו!".
וכשאני ברגע של נחת על הספה והקטנה שלי, שהיא בת 3 רצה אלי על רגליה הקטנות וממלמלת "מים, אבא תביא לי מים" אני מביט בה במבט מלא אהבה, מביט על אשתי ומבין כמה אני אוהב ומעריך אותה, מוודא שהיא לא שומעת...ולוחש בשקט "אמא, לכי לאמא בר...".
וכשהיא מסתובבת בלי לחשוב ורצה בחזרה למטבח אני שומע את עצמי אומר בקול "אוי ממי תראי, היא רוצה רק אותך המתוקה!" ומבין כמה טוב לא להיות אמא...
היות ואני ילד יחיד, תמיד רציתי הרבה ילדים ועכשיו,כשיש לי משפחה גדולה אני נהנה ממנה בכל יום, אך ישנם רגעים שהם הכל חוץ מפשוט וקל, וברגעים כאלה אני מודה לאלוהים שאישתי לצידי, כי בלעדיה הייתי מזמן יורד מהפסים ורק לראות אותה מנהלת, מרגיעה ומנווטת את כל הסופה הזאת גורם לי לאהוב ולהעריך אותה יותר ויותר בכל יום שעובר.
קבצים מצורפים
-
FB_IMG_1605937732131.jpg
