מיומנו של מאמין
אין אדם בשר ודם יכול להתקיים בעולם עצום זה בלי אמונה באלוהים. משמע יש, מוכרח להיות, אלוהים, אב רחום וחנון המשגיח על בשר ודם מיום צאתו מרחם אמו ועד רדתו אלי קבר, וצורר נשמתו בצרור החיים. אדם מוכרח להאמין בבורא עולם ובהשגחה אלוהית אישית, בין אם אותה אמונה מתקבלת על דעתו כאמת לאמיתה ובין אם היא נראית לו כדימוי סרק. כל עוד עצם האמונה היא כורח אנושי שבלעדיו הוא מאבד את טעמם ומשמעותם של החיים עלי אדמות, אין נפקא מינה בדבר אם העניין שאתה מאמין בו, או אפילו מוכרח להאמין בו, הוא נכון או לא נכון. העיקר שתאמין. ואין זה חשוב במה או במי. עובדי אלילים האמינו במעשי ידיהם. בעלי אמונה באל אחד מאמינים באל יציר דמיונם. בין מעשי כפיים ליציר הדמיון אין הבדל יסודי. כי גם את מעשה הכפיים הלבישו ביציר דמיון. זה סדר העולם מקדמת דנא, מדורי דורות.
אלא שלאחר מכן נתגלה לי שהדברים אינם פשוטים כל כך. שום אמונה דתית אינה מסתפקת באמונה ערטילאית בלב. היא דורשת קיום המצוות שלה והמנעות מעבירות שלה. היא גם דורשת מן המאמין ויתורים גדולים על רצונותיו ותשוקותיו ויצריו, וזה קשה מאוד לוותר ולוותר לאורך כל הדרך כאשר אינך משוכנע כל עיקר באמיתותה של אותה אמונה שאתה כופה עצמך להאמין בה, ולו למען טובתך ואושרך שלך. אולם מתוך המחשבה שאדם שמקיים מצוות אמונתו אף על פי שאין הוא מאמין באמיתותה משקיע מאמצים גדולים פי כמה וכמה מן המאמצים שמשקיע המאמין באמיתותה, מסתבר שאלוהים המשגיח על כל בריה ובריה מקבל ביתר רצון את עבודת האלוהים שלו, של אדם המפקפק ואפילו כופר באמונתו, מזו של המאמין באמונה שלמה באמיתות התורה. מטעם זה השתדלתי לקיים כל מצווה ומצווה בלב ונפש. הייתי בטוח שהקדוש ברוך הוא מסתכל כביכול בי ובמעשי מתוך נחת רוח מיוחדת. הרגשתי שאני מעלה לו קטורת מיוחדת במינה בכל מצווה ומצווה שאני מקיים. הייתי בטוח שכל קרבן של ויתור על רצונותי ותשוקותי, קרבן העולה לי במאמצים ויסורים גדולים, יקר בעיניו מכל המצוות והמעשים הטובים של תמימי דרך שעושים מה שעושים בלא מאמץ, כמו שעושים דברים המובנים מאליהם. המחשבה הזאת נתנה לי את הכוח לשמור על המצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן.
אבל לאחרונה החלה גם מחשבה זו לאבד כוחה וחיוניותה. כל בוקר כשאני קם משנתי אני אומר לעצמי: יוסף, עשה נחת רוח לאביך שבשמים והנח תפילין. הראה לו לבורא עולם שאף על פי שאתה מפקפק בעצם קיומו, אתה גומל לו כביכול טובה תחת רעה. הוא לא נקף אצבע כאשר חנקו ושרפו את רוזיקה ושני תינוקות, ואילו אני, במקום לזעוף עליו, מניח תפילין ומתפלל שחרית ושר ומפאר ומעריץ ומרומם ומברך אותו בכל הברכות שבעולם! כלום אינך מבין שתפילה מפיך יקרה וחשובה לו יותר מכל התפילות של הצדיקים והרביים וגדולי התורה גם יחד? קום, יוסף, והנח תפילין והתפלל בכוונה מלאה בחינת 'כל עצמותי תאמרנה', ושפוך לבך לפניו...
על פי רוב אני נענה לבת קול הזאת המחלחלת בכל ישותי ומתפלל בדבקות ובמתיקות מאין כמותה. בדמעות ובאנחות אני מתפלל. אך לא פעם אני קופץ אגרופי ואומר בחירוק שיניים – לא! איני מסוגל לעשות שקר בנפשי! אם אני מרגיש בכל ישותי שהשמים ריקים מאלוהים, כיצד אני מסוגל להתפלל כל אותן תפילות של שיר ושבח ותפילה וברכה למי שאיננו קיים? כלום אין בכך משום חילול הקודש?
אין אדם בשר ודם יכול להתקיים בעולם עצום זה בלי אמונה באלוהים. משמע יש, מוכרח להיות, אלוהים, אב רחום וחנון המשגיח על בשר ודם מיום צאתו מרחם אמו ועד רדתו אלי קבר, וצורר נשמתו בצרור החיים. אדם מוכרח להאמין בבורא עולם ובהשגחה אלוהית אישית, בין אם אותה אמונה מתקבלת על דעתו כאמת לאמיתה ובין אם היא נראית לו כדימוי סרק. כל עוד עצם האמונה היא כורח אנושי שבלעדיו הוא מאבד את טעמם ומשמעותם של החיים עלי אדמות, אין נפקא מינה בדבר אם העניין שאתה מאמין בו, או אפילו מוכרח להאמין בו, הוא נכון או לא נכון. העיקר שתאמין. ואין זה חשוב במה או במי. עובדי אלילים האמינו במעשי ידיהם. בעלי אמונה באל אחד מאמינים באל יציר דמיונם. בין מעשי כפיים ליציר הדמיון אין הבדל יסודי. כי גם את מעשה הכפיים הלבישו ביציר דמיון. זה סדר העולם מקדמת דנא, מדורי דורות.
אלא שלאחר מכן נתגלה לי שהדברים אינם פשוטים כל כך. שום אמונה דתית אינה מסתפקת באמונה ערטילאית בלב. היא דורשת קיום המצוות שלה והמנעות מעבירות שלה. היא גם דורשת מן המאמין ויתורים גדולים על רצונותיו ותשוקותיו ויצריו, וזה קשה מאוד לוותר ולוותר לאורך כל הדרך כאשר אינך משוכנע כל עיקר באמיתותה של אותה אמונה שאתה כופה עצמך להאמין בה, ולו למען טובתך ואושרך שלך. אולם מתוך המחשבה שאדם שמקיים מצוות אמונתו אף על פי שאין הוא מאמין באמיתותה משקיע מאמצים גדולים פי כמה וכמה מן המאמצים שמשקיע המאמין באמיתותה, מסתבר שאלוהים המשגיח על כל בריה ובריה מקבל ביתר רצון את עבודת האלוהים שלו, של אדם המפקפק ואפילו כופר באמונתו, מזו של המאמין באמונה שלמה באמיתות התורה. מטעם זה השתדלתי לקיים כל מצווה ומצווה בלב ונפש. הייתי בטוח שהקדוש ברוך הוא מסתכל כביכול בי ובמעשי מתוך נחת רוח מיוחדת. הרגשתי שאני מעלה לו קטורת מיוחדת במינה בכל מצווה ומצווה שאני מקיים. הייתי בטוח שכל קרבן של ויתור על רצונותי ותשוקותי, קרבן העולה לי במאמצים ויסורים גדולים, יקר בעיניו מכל המצוות והמעשים הטובים של תמימי דרך שעושים מה שעושים בלא מאמץ, כמו שעושים דברים המובנים מאליהם. המחשבה הזאת נתנה לי את הכוח לשמור על המצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן.
אבל לאחרונה החלה גם מחשבה זו לאבד כוחה וחיוניותה. כל בוקר כשאני קם משנתי אני אומר לעצמי: יוסף, עשה נחת רוח לאביך שבשמים והנח תפילין. הראה לו לבורא עולם שאף על פי שאתה מפקפק בעצם קיומו, אתה גומל לו כביכול טובה תחת רעה. הוא לא נקף אצבע כאשר חנקו ושרפו את רוזיקה ושני תינוקות, ואילו אני, במקום לזעוף עליו, מניח תפילין ומתפלל שחרית ושר ומפאר ומעריץ ומרומם ומברך אותו בכל הברכות שבעולם! כלום אינך מבין שתפילה מפיך יקרה וחשובה לו יותר מכל התפילות של הצדיקים והרביים וגדולי התורה גם יחד? קום, יוסף, והנח תפילין והתפלל בכוונה מלאה בחינת 'כל עצמותי תאמרנה', ושפוך לבך לפניו...
על פי רוב אני נענה לבת קול הזאת המחלחלת בכל ישותי ומתפלל בדבקות ובמתיקות מאין כמותה. בדמעות ובאנחות אני מתפלל. אך לא פעם אני קופץ אגרופי ואומר בחירוק שיניים – לא! איני מסוגל לעשות שקר בנפשי! אם אני מרגיש בכל ישותי שהשמים ריקים מאלוהים, כיצד אני מסוגל להתפלל כל אותן תפילות של שיר ושבח ותפילה וברכה למי שאיננו קיים? כלום אין בכך משום חילול הקודש?