"מיטב השיר כזבו..."
הבטחתי שאלמד את הנושא ואחזור. ובכן את המשפט "מיטב השיר כזבו..." אמר רמב"ע (ר' משה בן עזרא). המשפט השלם הוא: "מיטב השיר כזבו ואם השיר יפשט מכזביו, יחדל להיות שיר" (מתוך שירת ישראל). הרמב"ע אינו משתמש במילה כזב במשמעות של שקר. וקצת רקע, ועוד: במרכז שירת ימי הביניים עמד הקישוט, התפקיד העיקרי של השירה היה לגרום הנאה מהאמנות עצמה. ההנאה הייתה תוצאה של התבוננות ביצירה עצמה, והיופי שנגלה בה, למעשה נוצר ע"י העושר הקישוטי. אבל תמיד עלתה השאלה, האם זוהי חשיבותה ותכליתה העיקרי של האמנות, רק ביופייה ?? ויש כמה גישות, ואחת מהן מתבססת על הביטוי "מיטב השיר כזבו..." אם כי אזכיר בקצרה גם את השתיים האחרות. הגישה האחת לפי אריסטו. לטענתו תפקיד האמנות הוא למפות את העולם באופן מדויק וכינה זאת "מימזיס", משמע חיקוי. אבל לטענתו האמנות יכולה לכלול גם את ראיית העולם כפי שהאדם תופש אותו בראייה סובייקטיבית. (על קצת במזלג). הגישה השנייה לפי אפלטון, מייחסת לאמנות חשיבות מועטה בלבד. הוא דוגל באמנות מגוייסת. (שוב על קצה המזלג). הגישה השלישית לא מסכימה עם שתי הגישות הקודמות. ולפיה תכליתה העיקרית של האמנות, ולפעמים היחידה, היא העונג וההנאה מיכולתו של האמן ליצור עולם בדיוני. שירת החול של ימי הביניים הסתמכה על הגישה הזו, וזה בא לביטוי בשירת החול של ימי הביניים(ר' שלמה בן גבירול, ר' משה בן עזרא.) העולם הבדיוני הזה מכונה ע"י ר' משה בן עזרא "הכזב": "מיטב השיר כזבו ואם השיר יפשט מכזביו, יחדל להיות שיר" (שירת ישראל). הרמב"ע לא משתמש במילה כזב בפירושה המילולי שקר, אלא, לביטוי ביצירה יש קיום באופן שונה מאופן הקיום של התופעות בעולם. עפ"י גישה זו האמנות משוחררת לגמרי מהצורך לומר אמירה מדויקת על העולם והיא יכולה להתרכז בעצמה ובכלים המיוחדים לה. אני מקווה למצוא עוד חומר ולהרחיב את הנושא הזה לכדי מאמר. בינתיים הבטתי תשובה ולא נחתי עד שמצאתי אותה קסנדרה
הבטחתי שאלמד את הנושא ואחזור. ובכן את המשפט "מיטב השיר כזבו..." אמר רמב"ע (ר' משה בן עזרא). המשפט השלם הוא: "מיטב השיר כזבו ואם השיר יפשט מכזביו, יחדל להיות שיר" (מתוך שירת ישראל). הרמב"ע אינו משתמש במילה כזב במשמעות של שקר. וקצת רקע, ועוד: במרכז שירת ימי הביניים עמד הקישוט, התפקיד העיקרי של השירה היה לגרום הנאה מהאמנות עצמה. ההנאה הייתה תוצאה של התבוננות ביצירה עצמה, והיופי שנגלה בה, למעשה נוצר ע"י העושר הקישוטי. אבל תמיד עלתה השאלה, האם זוהי חשיבותה ותכליתה העיקרי של האמנות, רק ביופייה ?? ויש כמה גישות, ואחת מהן מתבססת על הביטוי "מיטב השיר כזבו..." אם כי אזכיר בקצרה גם את השתיים האחרות. הגישה האחת לפי אריסטו. לטענתו תפקיד האמנות הוא למפות את העולם באופן מדויק וכינה זאת "מימזיס", משמע חיקוי. אבל לטענתו האמנות יכולה לכלול גם את ראיית העולם כפי שהאדם תופש אותו בראייה סובייקטיבית. (על קצת במזלג). הגישה השנייה לפי אפלטון, מייחסת לאמנות חשיבות מועטה בלבד. הוא דוגל באמנות מגוייסת. (שוב על קצה המזלג). הגישה השלישית לא מסכימה עם שתי הגישות הקודמות. ולפיה תכליתה העיקרית של האמנות, ולפעמים היחידה, היא העונג וההנאה מיכולתו של האמן ליצור עולם בדיוני. שירת החול של ימי הביניים הסתמכה על הגישה הזו, וזה בא לביטוי בשירת החול של ימי הביניים(ר' שלמה בן גבירול, ר' משה בן עזרא.) העולם הבדיוני הזה מכונה ע"י ר' משה בן עזרא "הכזב": "מיטב השיר כזבו ואם השיר יפשט מכזביו, יחדל להיות שיר" (שירת ישראל). הרמב"ע לא משתמש במילה כזב בפירושה המילולי שקר, אלא, לביטוי ביצירה יש קיום באופן שונה מאופן הקיום של התופעות בעולם. עפ"י גישה זו האמנות משוחררת לגמרי מהצורך לומר אמירה מדויקת על העולם והיא יכולה להתרכז בעצמה ובכלים המיוחדים לה. אני מקווה למצוא עוד חומר ולהרחיב את הנושא הזה לכדי מאמר. בינתיים הבטתי תשובה ולא נחתי עד שמצאתי אותה קסנדרה