מיי סוויט ג'ורג' או: סקירת אלבום
ג'ורג' האריסון, החיפושית השקטה, הלך לעולמו ב-29 לנובמבר 2001, והשאיר אותנו עצובים (על הפסד של כזה בנאדם) , שמחים בשבילו (הוא חיכה לרגע הזה שנים...) ועם אלבום פרידה אחד – מצוין, לדעתי, אבל אולי אני לא אובייקטיבית. האלבום, שבטח שמעתם עליו רבות, הופק על ידי בנו דהאני וחברו ג'ף לין. החבילה השלמה באה עם כמה שטויות למזכרת, ובעיקר דיוידי בן 8 דקות שמתאר את עשיית האלבום, וגם עליו תהיה התייחסות קצרה בהמשך. אז בלי להוסיף מילים, הנה הסקירה הכמעט מלאה שלי לאלבום הפרידה של החבר-הטוב-ביותר-של-אלוהים. וזה כפל משמעות.
Brainwashed by George Harrison
Any Road “If you don’t know where you are going, any road will take you there…” איזו פתיחה. שיר קליל, עם ליריקה של רשימה (נסעתי במטוס, במכונית, לפה לשם וכו') ומסר חשוב מוחבא בתוכו: אל תדאגו, בסוף תמצאו את עצמכם. ומי יכול להעיד על זה יותר ממנו. אלוהים, בודהיזם, סמים (לווא דווקא בסדר הזה)... מה הוא לא ניסה, עד שהגיע למסקנה מי הוא ומה הוא. וזה גם המסר שהוא מעביר בשיר המגניב הזה – תרגישו חופשי לנסות דברים חדשים, עד שתגלו את עצמכם. P2 Vatican Blues (Last Saturday Night) “Quite suspicious, to say the least…” ביקורת נוקבת על הנעשה בוותיקן, במסווה של שיר בלוז עם קצב נהדר. "האמת מתחבאת... ניסתרת... דברים שהם עושים בלילה..." מסתבר שלא הכל טוב בנצרות. את השיר הזה מאוד אהבתי, בעיקר בזכות הקצב הכייפי שלו, והסולו באמצע שנשמע כמו אלתור של אחד הנגנים. פשוט כיף לשמוע. Rising Sun “In the rising sun, you can feel your life begin…” בדיוידי המצורף, מצוטט ג'ורג' בנסיון להסביר למה מוסיקה מביעה רגשות ותחושות יותר טוב מסתם מילים (וקצת מתקשה לנסח את זה, מה שרק מחזק את הנקודה). וזה נכון, זה כל כך נכון... כי אפילו סדאם, בבונקר הסגור והאפור שלו אי שם (או שמא...) מרגיש את השמש זורחת עליו בפזמון. למי שלא מכיר את השיר, אני אסביר – המעבר בין הבתים הקודרים והמדכאים ("ברחובות של הרשעים, נלקח לסיבוב, אתה יכול לקחת את השטן כמדריך...") לפזמון המעודד והיפה ("אך בשמש הזורחת את יכול לחוש את חייך מתחילים...") מזכיר לי את המעבר המהולל באבי רואד, בין I Want You ו-Here Comes The Sun. וזהו. תשמעו ותבינו... אחד השירים שאני הכי אוהבת באלבום. Stuck Inside A Cloud “Only I can hear me, Im stuck inside a cloud…” השיר הזה הוא שיר מספר 7 באלבום – וכידוע 7 הוא המספר של ג'ורג'. וזה חתיכת מעמד, להיות שיר 7. ואיזה שיר. התחושות במקרה זה מעורבות; מצד אחד, מוזיקה זורמת ולא איטית מדי. מצד שני, מילים שגורמות לך לחשוב פעמיים על משמעות האלבום, בניגוד לשירים שמחים קודמים. "אף פעם לא ישנתי כל כך מעט, אף פעם לא עישנתי כל כך הרבה, איבדתי את הריכוז – יכול אפילו לאבד את המגע..." ובדיאבד, הוא אף פעם לא היה מרוצה מהעולם הזה. כולם מרוכזים בעצמם ("I Me Mine”(, מושחתים וכל זה. לפחות עכשיו הוא במקום יותר טוב... אתה (או את) שומע (או שומעת... פלאשבקים מ"בריאן כוכב עליון") את השיר הזה והמחשבה שעולה לראש היא, "אז זה מה שהוא באמת הרגיש." Never Get Over You “Your eyes pierce through my heart, your smile tears me apart…” ג'ורג' תמיד היה חזק בשירי אהבה. את פטי הוא הרוויח בזכות זה. אז השיר הזה הוא המנה ההכרחית (שלי בכל אופן) של שיר אהבה ממס נוסח ג'ורג'. שקט, איטי ואוהב – מה יותר טוב מזה. שירי האהבה שלו, אגב, הם אחת מהסיבות העיקריות למה אני כל כך אוהבת את המוזיקה שלו, ולמה הוא הביטל האהוב עלי ביותר. Something, וכל מילה נוספת מיותרת. Between The Devil And The Deep Blue Sea “I don’t want you, but I hate to lose you…” שיר חמוד לאללה, בליווי יוקליילי (איך לא!) שהוא בעצם חידוש של שיר ישן, שאני לא ממש זוכרת למי הוא שייך במקורי. בכל מקרה, שיר קצבי ויפה שמדבר על להיתקע בין שני רצונות שמנגשים; אני רוצה אותך, אבל בעצם לא. "אני רוצה להוריד אותך מהרשימה שלי, אך כשאת מתדפקת על דלתי, הגורל עושה בליבי תהפוכות, ואני רץ בחזרה לקבל עוד." פשוט ככה. Brainwashed “Brainwashed by the media, youre brainwashed by the press…” רק תלונות יש לבחור. כולנו מרוכזים בעצמנו, חיים בעולם חומרני, ועכשיו אנחנו גם שטופי מוח ע"י כל העולם ואישתו (בילדות, ע"י המורים, ע"י החוקים שלהם וכו'). האמת? הוא כנראה צודק. אבל לא נכנס לזה. עכשיו, זה השיר האחרון באלבום ואתם תוהים: אלבום שלם, ולא התייחסות מפורשת אחת לאלוהים וגדולתו (לא, וותיקן בלוז לא נחשב)? האם התהפך העולם? (מציצים החוצה לראות אם חזירים עפים). אז הנה זה בא. "אלוהים, אלוהים, אלוהים, אולי תוביל אותנו דרך הבאלגן הזה..." וכדומה. ואם הביקורת על השיר הזה יצאה צינית משהו, אז זאת לא הייתה הכוונה: שיר מעולה. באמת. רובו מתחלק לשני סוגים; הבתים כרשימה של שטיפות המוח שאנחנו עוברים בחיינו, והפזמון כבקשת הצלה מאלוהים. יש גם קטע קריאה קצרצר של איזו בחורה, משהו על הנפש. מגניב. וגם קטע שחותם את האלבום, קטע מדהים שבו קולו של ג'ורג' וזה של דהאני מודבקים ביחד שרים ביחד כמה שורות ממנטרה: Nama parvati pataye hare hare… משהו כזה. סמלי ומרגש ממש.
אז זהו, מקווה שנהנתם מהביקורת, ורק כמה מילים לפני הסוף: האלבום מומלץ מאוד, החבילה השלמה לא הכרחית אך חמודה בהחלט. היא באה בקופסא שחורה באותו מבנה כמו של ההוצאה החדשה של "כל הדברים הם בני חלוף", עם הדיסק, הדיוידי המדובר, פוסטר קטן, חוברת שסביר להניח יש גם בדיסק הרגיל, ומדבקה של דארק הורס (החברה). ואם קונים את ההוצאה האמריקאית, אני חושבת שזה בא גם עם מפרט. ודילגתי על כמה שירים בסקירה, אני יודעת. לסיום, אני רוצה לצטט את השורה שפותחת את האלבום, שניה לפני שהשיר הראשון מתחיל, ומתארת בפשטות את חייו ואהבתו של ג'ורג' למוזיקה: “Give Me Plenty Of That Guitar.”
ג'ורג' האריסון, החיפושית השקטה, הלך לעולמו ב-29 לנובמבר 2001, והשאיר אותנו עצובים (על הפסד של כזה בנאדם) , שמחים בשבילו (הוא חיכה לרגע הזה שנים...) ועם אלבום פרידה אחד – מצוין, לדעתי, אבל אולי אני לא אובייקטיבית. האלבום, שבטח שמעתם עליו רבות, הופק על ידי בנו דהאני וחברו ג'ף לין. החבילה השלמה באה עם כמה שטויות למזכרת, ובעיקר דיוידי בן 8 דקות שמתאר את עשיית האלבום, וגם עליו תהיה התייחסות קצרה בהמשך. אז בלי להוסיף מילים, הנה הסקירה הכמעט מלאה שלי לאלבום הפרידה של החבר-הטוב-ביותר-של-אלוהים. וזה כפל משמעות.
