מילים במקום דמעות
האמת, שקשה לי לכתוב עכשיו, כשהכאב עוד עמוק בעצמותיי ואני מרגישה אותו חי ובועט כאילו הוא גדל וניזון מדמעותיי עמוק בתוכי. קשה לי אבל אני כבר לא יכולה להחזיק את זה בפנים. אני בד"כ טובה במילים, אבל במקרה שלך עוצמת הכאב עולה על זאת שאפשר להביע באותיות. אני שונאת שאני כותבת על זה כי זה אני מוצאת את זה פתאטי להרגיש כאילו שכלתי מישהו. הרי לא מתת, אתה לגמרי חי, בסה"כ אתה אהבה נכזבת ולא יותר מזה. וזה לא שאתה מושלם וזה שלא אתה החצי השני שלי, זה פשוט שבאת אחרי כל כך הרבה לבד, אחרי שכבר הפסקתי להאמין, אחרי שכבר התחלתי להשלים עם זה שזה לא יקרה וחיפשתי את האושר שלי באפיקים אחרים, לימודים , משפחה, התנדבויות , לא חסר... אתה מבין, זה פשוט שהפלתי בשבילך את כל החומות שנבנו במשך שנים. זה פשוט שהראית לי שכל מה שחשבתי שאני יכולה להסתדר בלעדיו הוא משהו שחסר עמוק בתוכי, שהראית לי שגם לי זה יכול לקרות. גם אני יכולה לרחף באוויר, להרגיש על גג העולם, להרגיש חשובה למישהו. נתת לי את הדברים הכי טריוויאליים שאפשר אבל ממקום של חוסר, הרגשתי כאילו נתת לי עולם ומלואו. ובוקר אחד הכל השתנה. יש לי יכולת הבחנה מעולה. אני מקללת את עצמי על זה. ידעתי הרבה לפניך שנגמר לך. שזה פשוט נגמר ועבר לך. שבוע אחרי שהרגשתי שמשהו השתנה, אמרת שאתה מבולבל. וחודש שלם היית מבולבל- וכל הפחדים והשדים בתוכי פשוט צרחו לי "תעזבי ! תקומי עכשיו ותעזבי !" מילא להיות מבולבל אחרי תקופה ארוכה של זוגיות, אבל זאת עוד הייתה רק ההתחלה. אף אחד לא מתבלבל בהתחלה. פשוט ההתלהבות פגה ומבינים שהאדם שמולך הוא לא מה שראית, לא מה שרצית וזה טבעי . אני לא שונאת אותך ולא כועסת על זה. הבנתי את זה, הבנתי את זה עוד לפניך. לא קמתי והלכתי. נשארתי בלי לנסות לשכנע, היית צריך זמן ונתתי לך אותו. חודש שלם הלכתי על קצות האצבעות, דיברתי בשקט בשקט שאיש לא ישמע ובקושי נשמתי, כאילו שלא ידענו שנינו שכבר החלטת ופשוט לא אמרת עדיין, כאילו שיש משהו שיכולתי לעשות, כאילו שנינו מחכים שמשהו ישתנה. בשלב כלשהו החלטת. כשכבר אמרת לי, זה היה אחרי שבוע דווקא טוב, שבו חייכת המון ונראה שהוקל לך. היום אני יודעת שזה לא מפתיע. הקלה היא דבר אופייני אחרי שמקבלים החלטה. ורק חיכית לזמן המתאים להגיד לי . שבוע וחצי חיכית לזמן המתאים. אני לא אפרט את ליל הפרידה כי שנינו יודעים ודיברנו על זה שחוסר הרגישות שהפגנת, גם אם היית מתאמץ עד מאד לא היית מצליח להיות כזה חסר רגישות. זו לא הייתה אשמתך, זה היה שילוב קטלני בין הנאיביות שלי, לבין הניסיון שלך לא לפגוע. אני לא זוכרת איך הגעתי בסוף הביתה. אני זוכרת שישבתי למטה מתחת לבית שלך, שתי ידיים רועדות אוחזות בהגה ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא יכולתי. להפסיק לבכות בשביל להתניע את הרכב. להפסיק לבכות לעשרים דקות מחורבנות, רק בשביל להגיע הביתה. שם אני כבר אוכל לבכות כמה שארצה. אבל לא יכולתי. כאילו הגוף שלי התפרק אחרי שהוא היה חודש בהמתנה ועכשיו נתנו לו אישור להוציא את הכאב שהיה קבור מבפנים. התקשרתי הביתה, ואני לא שוכחת להודות בוקר ולילה על שהיה לי למי להתקשר, ואיכשהו הצלחתי להגיע הביתה. עצרתי שלוש פעמים בדרך, להסדיר נשימה. ואז בכיתי . לא הפסקתי לבכות יומיים. כמו ילדה קטנה. כאילו מישהו מת. כאילו מישהו מת. היום אני יודעת שזה לא מישהו . זה משהו. מתה בי האמונה באהבה והיום שלושה חודשים אחרי אני יודעת שזה ייקח זמן. המון המון זמן. אני יודעת שאנחנו לא מתאימים. אני יודעת שהפסדת המון. אני יודעת כי כולם אומרים לי. אתה הפסדת אבל אני זאת שחזרתי עשר צעדים אחורה בלילה אחד. אתה המשכת הלאה. רחוק מהעין רחוק מהלב. וזהו, התרגלת ל"בלי", כמעט מהר כמו שהתרגלת ל"עם". ואני , עד שהתרגלתי להיות עם ....עוד לא הצלחתי להתרגל להיות בלי, הרגש ימות הרבה אחרי שאפסיק לחשוב עליך. והגוף, הגוף עוד רגיל אליך, ואם יש יום שאני לא בוהה בחלון ונזכרת, מתפתלת, אז זה תופס אותי בלילה, בחלום. ואני עכשיו בכלל אמורה ללמוד למבחנים, ותקופת הבחינות הזאת, היא בסימן געגוע. געגוע מתוך שינה, געגוע לארוחת בוקר, געגוע לארוחת צהריים וגעגוע לארוחת ערב. וכשאני מרימה עיניים מהספרים, אני כל פעם מחדש, נדהמת לגלות איך הזמן עובר, איך העולם ממשיך כרגיל, איך אתה כבר מאוהב, כך מספרות השמועות, במישהי אחרת,ואיך אני עדיין פה, כל יום חוזרת עוד קצת אחורה, מתכנסת עוד קצת, מתרחקת עוד קצת, מאנשים שהכרתי, ממקומות שאהבתי, מדברים שעשיתי, מתרחקת מהחיים כי הם כמעט בלתי נסבלים כעת ובורחת, למחשב, לספרים, לשקט, לכתיבה, למקום שלא מנסים בו, שלא מסתכנים בו. לא, זה לא ששכלתי מישהו, זה לא שמישהו מת. זה רק משהו שמת. כל כך הרבה שהשארתי באותה דירה אז כשאספתי את חפציי והחזרתי לך את המפתח. תמימות, תקווה, אמונה, ורצון לאהוב ולהיות נאהבת. ואני יודעת שהפסדת. אני יודעת כי כולם אומרים לי. אבל זאת אני שחייה את הכאב והחושך כשאתה ממשיך בחיים ומאיך שזה נראה מפה...אפילו כבר בקושי זוכר. אני לא יודעת איך לחתום את זה, לא אני לא רוצה שנחזור, אני לא רוצה שתחזור אליי ולא רוצה לחזור אליך. אני רוצה לחזור לחיים, זה כמו ללמוד ללכת מחדש. אבל אין בי את הכוח והאמונה והתעוזה והיעדר הפחד שיש בילד שלומד ללכת לראשונה. ולא זה לא מכתב מיועד לשליחה, זה פשוט להוציא החוצה את הכאב הזה שחופר בתוכי ימים ולילות. אתה פשוט הכתובת, כי ממילא אני מדברת איתך במחשבותיי לפעמים אז זה טבעי לי כבר לדבר למישהו שלא עונה. סליחה שאהבתי, סליחה שהאמנתי, את הסליחה אני מבקשת מעצמי , לא ממך.
האמת, שקשה לי לכתוב עכשיו, כשהכאב עוד עמוק בעצמותיי ואני מרגישה אותו חי ובועט כאילו הוא גדל וניזון מדמעותיי עמוק בתוכי. קשה לי אבל אני כבר לא יכולה להחזיק את זה בפנים. אני בד"כ טובה במילים, אבל במקרה שלך עוצמת הכאב עולה על זאת שאפשר להביע באותיות. אני שונאת שאני כותבת על זה כי זה אני מוצאת את זה פתאטי להרגיש כאילו שכלתי מישהו. הרי לא מתת, אתה לגמרי חי, בסה"כ אתה אהבה נכזבת ולא יותר מזה. וזה לא שאתה מושלם וזה שלא אתה החצי השני שלי, זה פשוט שבאת אחרי כל כך הרבה לבד, אחרי שכבר הפסקתי להאמין, אחרי שכבר התחלתי להשלים עם זה שזה לא יקרה וחיפשתי את האושר שלי באפיקים אחרים, לימודים , משפחה, התנדבויות , לא חסר... אתה מבין, זה פשוט שהפלתי בשבילך את כל החומות שנבנו במשך שנים. זה פשוט שהראית לי שכל מה שחשבתי שאני יכולה להסתדר בלעדיו הוא משהו שחסר עמוק בתוכי, שהראית לי שגם לי זה יכול לקרות. גם אני יכולה לרחף באוויר, להרגיש על גג העולם, להרגיש חשובה למישהו. נתת לי את הדברים הכי טריוויאליים שאפשר אבל ממקום של חוסר, הרגשתי כאילו נתת לי עולם ומלואו. ובוקר אחד הכל השתנה. יש לי יכולת הבחנה מעולה. אני מקללת את עצמי על זה. ידעתי הרבה לפניך שנגמר לך. שזה פשוט נגמר ועבר לך. שבוע אחרי שהרגשתי שמשהו השתנה, אמרת שאתה מבולבל. וחודש שלם היית מבולבל- וכל הפחדים והשדים בתוכי פשוט צרחו לי "תעזבי ! תקומי עכשיו ותעזבי !" מילא להיות מבולבל אחרי תקופה ארוכה של זוגיות, אבל זאת עוד הייתה רק ההתחלה. אף אחד לא מתבלבל בהתחלה. פשוט ההתלהבות פגה ומבינים שהאדם שמולך הוא לא מה שראית, לא מה שרצית וזה טבעי . אני לא שונאת אותך ולא כועסת על זה. הבנתי את זה, הבנתי את זה עוד לפניך. לא קמתי והלכתי. נשארתי בלי לנסות לשכנע, היית צריך זמן ונתתי לך אותו. חודש שלם הלכתי על קצות האצבעות, דיברתי בשקט בשקט שאיש לא ישמע ובקושי נשמתי, כאילו שלא ידענו שנינו שכבר החלטת ופשוט לא אמרת עדיין, כאילו שיש משהו שיכולתי לעשות, כאילו שנינו מחכים שמשהו ישתנה. בשלב כלשהו החלטת. כשכבר אמרת לי, זה היה אחרי שבוע דווקא טוב, שבו חייכת המון ונראה שהוקל לך. היום אני יודעת שזה לא מפתיע. הקלה היא דבר אופייני אחרי שמקבלים החלטה. ורק חיכית לזמן המתאים להגיד לי . שבוע וחצי חיכית לזמן המתאים. אני לא אפרט את ליל הפרידה כי שנינו יודעים ודיברנו על זה שחוסר הרגישות שהפגנת, גם אם היית מתאמץ עד מאד לא היית מצליח להיות כזה חסר רגישות. זו לא הייתה אשמתך, זה היה שילוב קטלני בין הנאיביות שלי, לבין הניסיון שלך לא לפגוע. אני לא זוכרת איך הגעתי בסוף הביתה. אני זוכרת שישבתי למטה מתחת לבית שלך, שתי ידיים רועדות אוחזות בהגה ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא יכולתי. להפסיק לבכות בשביל להתניע את הרכב. להפסיק לבכות לעשרים דקות מחורבנות, רק בשביל להגיע הביתה. שם אני כבר אוכל לבכות כמה שארצה. אבל לא יכולתי. כאילו הגוף שלי התפרק אחרי שהוא היה חודש בהמתנה ועכשיו נתנו לו אישור להוציא את הכאב שהיה קבור מבפנים. התקשרתי הביתה, ואני לא שוכחת להודות בוקר ולילה על שהיה לי למי להתקשר, ואיכשהו הצלחתי להגיע הביתה. עצרתי שלוש פעמים בדרך, להסדיר נשימה. ואז בכיתי . לא הפסקתי לבכות יומיים. כמו ילדה קטנה. כאילו מישהו מת. כאילו מישהו מת. היום אני יודעת שזה לא מישהו . זה משהו. מתה בי האמונה באהבה והיום שלושה חודשים אחרי אני יודעת שזה ייקח זמן. המון המון זמן. אני יודעת שאנחנו לא מתאימים. אני יודעת שהפסדת המון. אני יודעת כי כולם אומרים לי. אתה הפסדת אבל אני זאת שחזרתי עשר צעדים אחורה בלילה אחד. אתה המשכת הלאה. רחוק מהעין רחוק מהלב. וזהו, התרגלת ל"בלי", כמעט מהר כמו שהתרגלת ל"עם". ואני , עד שהתרגלתי להיות עם ....עוד לא הצלחתי להתרגל להיות בלי, הרגש ימות הרבה אחרי שאפסיק לחשוב עליך. והגוף, הגוף עוד רגיל אליך, ואם יש יום שאני לא בוהה בחלון ונזכרת, מתפתלת, אז זה תופס אותי בלילה, בחלום. ואני עכשיו בכלל אמורה ללמוד למבחנים, ותקופת הבחינות הזאת, היא בסימן געגוע. געגוע מתוך שינה, געגוע לארוחת בוקר, געגוע לארוחת צהריים וגעגוע לארוחת ערב. וכשאני מרימה עיניים מהספרים, אני כל פעם מחדש, נדהמת לגלות איך הזמן עובר, איך העולם ממשיך כרגיל, איך אתה כבר מאוהב, כך מספרות השמועות, במישהי אחרת,ואיך אני עדיין פה, כל יום חוזרת עוד קצת אחורה, מתכנסת עוד קצת, מתרחקת עוד קצת, מאנשים שהכרתי, ממקומות שאהבתי, מדברים שעשיתי, מתרחקת מהחיים כי הם כמעט בלתי נסבלים כעת ובורחת, למחשב, לספרים, לשקט, לכתיבה, למקום שלא מנסים בו, שלא מסתכנים בו. לא, זה לא ששכלתי מישהו, זה לא שמישהו מת. זה רק משהו שמת. כל כך הרבה שהשארתי באותה דירה אז כשאספתי את חפציי והחזרתי לך את המפתח. תמימות, תקווה, אמונה, ורצון לאהוב ולהיות נאהבת. ואני יודעת שהפסדת. אני יודעת כי כולם אומרים לי. אבל זאת אני שחייה את הכאב והחושך כשאתה ממשיך בחיים ומאיך שזה נראה מפה...אפילו כבר בקושי זוכר. אני לא יודעת איך לחתום את זה, לא אני לא רוצה שנחזור, אני לא רוצה שתחזור אליי ולא רוצה לחזור אליך. אני רוצה לחזור לחיים, זה כמו ללמוד ללכת מחדש. אבל אין בי את הכוח והאמונה והתעוזה והיעדר הפחד שיש בילד שלומד ללכת לראשונה. ולא זה לא מכתב מיועד לשליחה, זה פשוט להוציא החוצה את הכאב הזה שחופר בתוכי ימים ולילות. אתה פשוט הכתובת, כי ממילא אני מדברת איתך במחשבותיי לפעמים אז זה טבעי לי כבר לדבר למישהו שלא עונה. סליחה שאהבתי, סליחה שהאמנתי, את הסליחה אני מבקשת מעצמי , לא ממך.
