קנקן מים על שולחן, בין שני נרות דולקים,
שתי כוסות ריקות, אני ואת כה רחוקים,
מלהרוות את הצמא שבתוכנו.
הצמא שבוער בנו כבר כמה שנים,
הצמא שהמים אותו כלל לא מרווים,
ואני ואת קמלים מהצמא שביננו.
קנקן מים על השולחן,
הכוסות הריקות שבתוכנו.
את יודעת שהמים הם כה חשובים,
הם אבן היסוד, של כל צורת חיים,
במשך תשעה חודשים, הם שמרו עלינו.
והגחנו לעולם חם, לוהט, יבש,
והתחלנו להשתוקק, לכל טיפה שיש,
ואנחנו צמאים, אבל נמנעים מכך שנינו.
קנקן מים על השולחן,
הכוסות הריקות שבתוכנו.
פתאום את מושיטה ידך אל הקנקן,
לכיווני אותו מעט דוחפת,
שתי טיפות של מים שזלגו מעינייך את מנגבת.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, תמלא כוסך במים,
ואני נמנע מלגעת בקנקן המפתה כל כך.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, את מבקשת פעמיים,
ואני עיקש, נשאר צמא איתך.
מים דופקים על החלון, מרווים בחוץ את הצמחים,
שתי כוסות והשולחן ואנחנו לא לוקחים,
את הקנקן שימלא את הצמא הארור שחוצץ בין שנינו.
המים שזרמו בנו, לפני מספר שנים,
כבר יבשו מזמן והותירו חריצים,
ומדבריות של יובש בינינו.
קנקן מים על השולחן,
הכוסות הריקות שבתוכנו.
אני ואת שולחים מבט אל הקנקן והוא קורץ אלינו,
כמו אומר לנו קחו אותי, רוקנו אותי והצמא איננו.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, תמלא כוסך במים,
ואני נמנע מלגעת בקנקן המפתה כל כך.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, את מבקשת פעמיים,
ואני עיקש, נשאר צמא איתך.
את נזכרת איך המים, בעבר, מצאו, עטפו אותנו,
איך טיפות של מים שזרמו, שצפו, שטפו את הצמא מאיתנו.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, תמלא כוסך במים,
ואני נמנע מלגעת בקנקן הקרוב כל כך.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, את מבקשת פעמיים,
ואני עיקש, נשאר צמא איתך,
ואני עיקש, נשאר צמא איתך.
שתי כוסות ריקות, אני ואת כה רחוקים,
מלהרוות את הצמא שבתוכנו.
הצמא שבוער בנו כבר כמה שנים,
הצמא שהמים אותו כלל לא מרווים,
ואני ואת קמלים מהצמא שביננו.
קנקן מים על השולחן,
הכוסות הריקות שבתוכנו.
את יודעת שהמים הם כה חשובים,
הם אבן היסוד, של כל צורת חיים,
במשך תשעה חודשים, הם שמרו עלינו.
והגחנו לעולם חם, לוהט, יבש,
והתחלנו להשתוקק, לכל טיפה שיש,
ואנחנו צמאים, אבל נמנעים מכך שנינו.
קנקן מים על השולחן,
הכוסות הריקות שבתוכנו.
פתאום את מושיטה ידך אל הקנקן,
לכיווני אותו מעט דוחפת,
שתי טיפות של מים שזלגו מעינייך את מנגבת.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, תמלא כוסך במים,
ואני נמנע מלגעת בקנקן המפתה כל כך.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, את מבקשת פעמיים,
ואני עיקש, נשאר צמא איתך.
מים דופקים על החלון, מרווים בחוץ את הצמחים,
שתי כוסות והשולחן ואנחנו לא לוקחים,
את הקנקן שימלא את הצמא הארור שחוצץ בין שנינו.
המים שזרמו בנו, לפני מספר שנים,
כבר יבשו מזמן והותירו חריצים,
ומדבריות של יובש בינינו.
קנקן מים על השולחן,
הכוסות הריקות שבתוכנו.
אני ואת שולחים מבט אל הקנקן והוא קורץ אלינו,
כמו אומר לנו קחו אותי, רוקנו אותי והצמא איננו.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, תמלא כוסך במים,
ואני נמנע מלגעת בקנקן המפתה כל כך.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, את מבקשת פעמיים,
ואני עיקש, נשאר צמא איתך.
את נזכרת איך המים, בעבר, מצאו, עטפו אותנו,
איך טיפות של מים שזרמו, שצפו, שטפו את הצמא מאיתנו.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, תמלא כוסך במים,
ואני נמנע מלגעת בקנקן הקרוב כל כך.
תשתה, אהובי, תשתה בשבילי, את מבקשת פעמיים,
ואני עיקש, נשאר צמא איתך,
ואני עיקש, נשאר צמא איתך.