מין בוקר כזה
התעוררתי מחלום קשה ומוזר. הלכתי מכות עם מישהו לא מוכר לי. לא ממש זוכר. לא ממש רוצה. החל מאתמול בלילה מנותק כאן הטלפון ואת 166 בשום אופן לא הצלחתי להשיג. רק מוקדם הבוקר השגתי - תקלה כללית, איזורית, משהו כזה. גם החיבור לאינטרנט דרך הכבלים צולע קשות מאתמול - יש קשר בין השנים? - ותחושת הנתק מהעולם החיצון גורמת לי מחנק. עם הקפה הראשון פתחתי את "הנסיך הקטן". חיפשתי משהו שאני צריך לאיזה שהוא ענין ספרותי בפורום אחר. הגעתי לסוף הספר ועלה בי כאב נורא. בתחילה עצב, אחר כך חרדה קשה. ממש לא עמדתי בזה. סוף הסיפור הזה תמיד שובר את ליבי מחדש, ולא חשוב כמה פעמים אקרא אותו. עלתה בדעתי מחשבה עקשנית וטורדנית שזהו יום מועד לפורענויות, ירחם השם. מאיפה הן באות, המחשבות האיומות האלו? טילפנתי מיד לביתי לאחל לה יום מקסים ונעים בבית הספר - מעשה שאני עושה אחת ליומיים שלושה - והיא היתה עסוקה בקו השני. רק בדרכה לביה"ס חזרה אלי בטלפון. ביקשתי ממנה להיזהר היום יותר מהרגיל. בד"כ היא אדם שקול וזהיר. היא ענתה מיד שהיא עצבנית הבוקר בטירוף. ביקשתי ממנה לשמור על ריכוז. היא שאלה מה שלום קית', האוגר האהוב. קית' חולה כבר כעשרה ימים. תחילה היתה זו דלקת העינים שקוטלת אותם ללא רחם אם לא מטפלים בה נכון ומיד. התחלתי מיד באותו יום לשים לו משחה אנטיביוטית בשתי העינים ולטפטף לו אנטיביוטיקה מומסת לתוך הפה. שנינו - ביתי ואני - מתורגלים בטיפול הזה וכבר הצלנו כך כמה אוגרים. את הקטע של אוגר חולה ומת מהמחלה האיומה הזו אי אפשר לשכוח. הפעם, עברה לו הדלקת - אך התפתחה מורסה גדולה בקרבת העין. המשכתי לטפל בו וראיתי שכואב לו מאוד בסביבת העין, ומתן המשחה הציק לו מאוד, ועדיין אין שיפור. חששתי שהמורסה תתפתח לגנגרנה. לוטרינר גמרתי אומר כבר מזמן לא ללכת עם אוגרים - זהו טירוף מוחלט, יקר מאוד (שעה של וטרינר היא שעה של וטרינר, וניתוח עולה כמו ניתוח, ולא משנה אם זה כלב גזעי יקר או סתם אוגר חמוד). הוספתי לקית' עוד סוג אחד של אנטיביוטיקה - לקחתי בזמנו מקופ"ח מרשם מרופא אחד, בעל לב ומבין ענין, לתכשירים לדלקות עינים - הוספתי את תוכן הקפסולה לתוך התמיסה הקודמת, ניערתי היטב והמשכתי לתת לו לפה טיפה אחת מרוכזת פעמיים ביום. אתמול בלילה עוד היתה נפיחות גדולה, והייתי מודאג מכך באמת ובתמים. קית' הוא אוגר חמוד במיוחד, מבוגר באופן יחסי (מעל שנה) - למרות שהיינו מטפלים כך בכל אוגר. כששאלה ביתי מה שלומו, עניתי לה שעוד לא ראיתי אותו הבוקר. סיימנו את השיחה ועלתה בדעתי המחשבה שמאוד, מאוד קשה יהיה לי להתמודד עם מותו בבוקר כזה. טקס קבורה מה זה לא מתאים לי בבוקר עצוב כזה, ואני במיוחד שונא להיות עצוב או מדוכא בבוקר יפה, עם שמש עליזה ומטומטמת שכזו. מיד כשסיימנו את השיחה הלכתי לבדוק את קית'.הוא היה בחיים. הבחנתי שהו זז בתוך מאורת הנסורת שהוא אוהב להתחפר ולישון בה. התקשרתי מיד לביתי, ואמרתי לה רק שתי מילים: "קית' בסדר". היא ענתה "טוב, בסדר" חטוף כזה, אבל לא רציתי שתיכנס לכיתה עם יותר מדי מועקה אחרי השיחה הקצרה שלנו מקודם. אבל יותר מזה: המורסה נרפאה. היא לא היתה שם, ובמקומה היה רק פצע קטנטון! לקחתי אותו בידים וליטפתי אותו בשמחה גדולה. גופו רזה עדיין מאוד, אבל הוא עדין ורך למגע כמו תמיד, ופסע בנחת מכף ידי האחת אל השניה כאילו כלום. השבח לאל. עוד מעט ארכב לסופר ואביא לו במבה להעלאת המשקל וגזר, לבריאות השינים. ואשתדל לא לגזול לו יותר מדי משניהם... צ'אק ובלה, זוג השרקנים העליזים, ישמחו להתחלק בשלל. מקווה שהיום ימשיך בנימה זו דווקא. אני זקוק לפיוס הזה. אני עומד לעשות לי יום של שלווה ומנוחה. את הסידורים שקבעתי להיום פשוט אדחה. היום דרושה לי רק נחת. אפילוג פרק עשרים ושבע, האחרון בספר, הבא אחרי מותו של הנסיך הקטן, מסתיים במילים שפתאום נראות לי כמנסחות בצורה נוגעת ללב את תיאוריית הכאוס, את "משק כנפי הפרפר" המפורסם: "אכן, תעלומה גדולה מאוד. וגם בעיניכם, שאוהבים את הנסיך הקטן כמוני, העולם משתנה מקצה אל קצה אם באיזה שהוא מקום, אי-שם, כבשה אחת שאיננו מכירים אכלה או לא אכלה שושנה... הביטו לשמים. ושאלו את עצמכם: הכבשה אכלה את השושנה או לא אכלה? ותראו איך הכל משתנה... ושום מבוגר לא יבין לעולם שזה חשוב כל כך!" ואז, בתחתית העמוד, כתובות בכתב יד, בעט, המילים הבאות: (וכשהקראתי ל(שם ביתי) את הספר הזה והגעתי לקטע הזה, אמרה לי, "אבל אתה כן!") אפריל 97'
התעוררתי מחלום קשה ומוזר. הלכתי מכות עם מישהו לא מוכר לי. לא ממש זוכר. לא ממש רוצה. החל מאתמול בלילה מנותק כאן הטלפון ואת 166 בשום אופן לא הצלחתי להשיג. רק מוקדם הבוקר השגתי - תקלה כללית, איזורית, משהו כזה. גם החיבור לאינטרנט דרך הכבלים צולע קשות מאתמול - יש קשר בין השנים? - ותחושת הנתק מהעולם החיצון גורמת לי מחנק. עם הקפה הראשון פתחתי את "הנסיך הקטן". חיפשתי משהו שאני צריך לאיזה שהוא ענין ספרותי בפורום אחר. הגעתי לסוף הספר ועלה בי כאב נורא. בתחילה עצב, אחר כך חרדה קשה. ממש לא עמדתי בזה. סוף הסיפור הזה תמיד שובר את ליבי מחדש, ולא חשוב כמה פעמים אקרא אותו. עלתה בדעתי מחשבה עקשנית וטורדנית שזהו יום מועד לפורענויות, ירחם השם. מאיפה הן באות, המחשבות האיומות האלו? טילפנתי מיד לביתי לאחל לה יום מקסים ונעים בבית הספר - מעשה שאני עושה אחת ליומיים שלושה - והיא היתה עסוקה בקו השני. רק בדרכה לביה"ס חזרה אלי בטלפון. ביקשתי ממנה להיזהר היום יותר מהרגיל. בד"כ היא אדם שקול וזהיר. היא ענתה מיד שהיא עצבנית הבוקר בטירוף. ביקשתי ממנה לשמור על ריכוז. היא שאלה מה שלום קית', האוגר האהוב. קית' חולה כבר כעשרה ימים. תחילה היתה זו דלקת העינים שקוטלת אותם ללא רחם אם לא מטפלים בה נכון ומיד. התחלתי מיד באותו יום לשים לו משחה אנטיביוטית בשתי העינים ולטפטף לו אנטיביוטיקה מומסת לתוך הפה. שנינו - ביתי ואני - מתורגלים בטיפול הזה וכבר הצלנו כך כמה אוגרים. את הקטע של אוגר חולה ומת מהמחלה האיומה הזו אי אפשר לשכוח. הפעם, עברה לו הדלקת - אך התפתחה מורסה גדולה בקרבת העין. המשכתי לטפל בו וראיתי שכואב לו מאוד בסביבת העין, ומתן המשחה הציק לו מאוד, ועדיין אין שיפור. חששתי שהמורסה תתפתח לגנגרנה. לוטרינר גמרתי אומר כבר מזמן לא ללכת עם אוגרים - זהו טירוף מוחלט, יקר מאוד (שעה של וטרינר היא שעה של וטרינר, וניתוח עולה כמו ניתוח, ולא משנה אם זה כלב גזעי יקר או סתם אוגר חמוד). הוספתי לקית' עוד סוג אחד של אנטיביוטיקה - לקחתי בזמנו מקופ"ח מרשם מרופא אחד, בעל לב ומבין ענין, לתכשירים לדלקות עינים - הוספתי את תוכן הקפסולה לתוך התמיסה הקודמת, ניערתי היטב והמשכתי לתת לו לפה טיפה אחת מרוכזת פעמיים ביום. אתמול בלילה עוד היתה נפיחות גדולה, והייתי מודאג מכך באמת ובתמים. קית' הוא אוגר חמוד במיוחד, מבוגר באופן יחסי (מעל שנה) - למרות שהיינו מטפלים כך בכל אוגר. כששאלה ביתי מה שלומו, עניתי לה שעוד לא ראיתי אותו הבוקר. סיימנו את השיחה ועלתה בדעתי המחשבה שמאוד, מאוד קשה יהיה לי להתמודד עם מותו בבוקר כזה. טקס קבורה מה זה לא מתאים לי בבוקר עצוב כזה, ואני במיוחד שונא להיות עצוב או מדוכא בבוקר יפה, עם שמש עליזה ומטומטמת שכזו. מיד כשסיימנו את השיחה הלכתי לבדוק את קית'.הוא היה בחיים. הבחנתי שהו זז בתוך מאורת הנסורת שהוא אוהב להתחפר ולישון בה. התקשרתי מיד לביתי, ואמרתי לה רק שתי מילים: "קית' בסדר". היא ענתה "טוב, בסדר" חטוף כזה, אבל לא רציתי שתיכנס לכיתה עם יותר מדי מועקה אחרי השיחה הקצרה שלנו מקודם. אבל יותר מזה: המורסה נרפאה. היא לא היתה שם, ובמקומה היה רק פצע קטנטון! לקחתי אותו בידים וליטפתי אותו בשמחה גדולה. גופו רזה עדיין מאוד, אבל הוא עדין ורך למגע כמו תמיד, ופסע בנחת מכף ידי האחת אל השניה כאילו כלום. השבח לאל. עוד מעט ארכב לסופר ואביא לו במבה להעלאת המשקל וגזר, לבריאות השינים. ואשתדל לא לגזול לו יותר מדי משניהם... צ'אק ובלה, זוג השרקנים העליזים, ישמחו להתחלק בשלל. מקווה שהיום ימשיך בנימה זו דווקא. אני זקוק לפיוס הזה. אני עומד לעשות לי יום של שלווה ומנוחה. את הסידורים שקבעתי להיום פשוט אדחה. היום דרושה לי רק נחת. אפילוג פרק עשרים ושבע, האחרון בספר, הבא אחרי מותו של הנסיך הקטן, מסתיים במילים שפתאום נראות לי כמנסחות בצורה נוגעת ללב את תיאוריית הכאוס, את "משק כנפי הפרפר" המפורסם: "אכן, תעלומה גדולה מאוד. וגם בעיניכם, שאוהבים את הנסיך הקטן כמוני, העולם משתנה מקצה אל קצה אם באיזה שהוא מקום, אי-שם, כבשה אחת שאיננו מכירים אכלה או לא אכלה שושנה... הביטו לשמים. ושאלו את עצמכם: הכבשה אכלה את השושנה או לא אכלה? ותראו איך הכל משתנה... ושום מבוגר לא יבין לעולם שזה חשוב כל כך!" ואז, בתחתית העמוד, כתובות בכתב יד, בעט, המילים הבאות: (וכשהקראתי ל(שם ביתי) את הספר הזה והגעתי לקטע הזה, אמרה לי, "אבל אתה כן!") אפריל 97'
