RobbiesOfficialBabe
New member
מינכן בייבי../images/Emo70.gif הסיכום שלי../images/Emo9.gif
(או לפחות חלק ממנו..) אז.. מינכן.. איזו חוויה... אני עד היום בדיכאון כרוני על זה שנגמר.. אבל אני מודה לאל כל יום בערך על המתנה הזאת, ואני בכלל לא לוקחת אותה כמובנת מאליה.. ביומנו הראשון במינכן, אחרי ששמנו את המזוודות במלון, הדבר הראשון שעשינו זה לברר איך אנחנו מגיעות לאיצטדיון.. נאמר לנו שיש רק כניסה אחת לכרטיסי העמידה, אז היינו מעט לחוצות להיתקל שם בעיר אוהלים.. הדרך לאיצטדיון הייתה חוויה בפני עצמה: איך שיצאנו מתחנת הרכבת הוקפנו ברוכבי אופניים ובעצים מכל עבר ותוך כדי הליכה נגלה לעינינו אגם יפהפה, מלא בברבורים וברווזים והוא היה מוקף בעצמו בעצים.. בהמשך הדרך, היה שם קרנבל ענקי בדיוק כמו בסרטים! היו דוכנים כאלה שצריכים לקלוע למטרה בשביל לזכות בבובות, היו דוכני נקניקיות בכל עבר, מרוצי מכוניות, קרוסלות עם סוסים, ובסוף השביל: גלגל ענק שמוקם בדיוק ליד האיצטדיון!! בשלב הזה היינו די גמורות מעייפות. גם כי הדרך לאצטדיון הייתה ארוכה וגם כי הארוחה האחרונה שאכלנו הייתה הארוחה המאוד לא מספקת במטוס.. אבל! ברגע שהגענו לאיצטדיון- ראינו את "אום" וקיבלנו את זריקת המרץ שלה היינו זקוקות! עשינו כמה סיבובים מסביב לאצטדיון בשביל לנסות להבין מאיזו כניסה הם רוצים שניכנס. פגשנו בדרך המון מעריצות שעשו עבודת שטח בעצמן.. למרבה הפתעתנו או אולי לא היינו כל כך מופתעות, הן היו סנוביות בטירוף ולא היו מוכנות לחלוק מידע בכלללל, ככה שהיינו צריכות לנסות לפענח בעצמנו איזו כניסה נראית לנו הכי הגיונית. בסופו של דבר, אחרי שטיפסנו על כמה גדרות ושערים, הצלחנו לבנות לנו מפה של כל הכניסות לאצטדיון וצמצמנו את כל האפשריות לשתי כניסות אפשריות, ומחר נוכל לדעת איזו מהן הנכונה לפי האוהלים (שלבטח יהיו שם.. הרי ההופעה האחרונה לסיבוב, אין מצב שלא יהיו אוהלים בארבע לפנות בוקר.!!) היעד הבא שלנו היה המלון של הבנים ושם תכננו לבלות את שארית יומנו חחח.. אחרי ארוחה קלה מהדוכנים בקרנבל (אוכל שהיה טעים במפתיע.. אחרי האוכל המזוויע וחסר הטעם של הבריטים, זה היה שינוי מרענן!!) התחלנו להיכנס לכל מפות מינכן שהיו לנו (כמו ג'ואי חחח), הצלחנו להבין איפה ממוקם המלון ותכננו את הנסיעה ברכבת שתביא אותנו לדרגה הבאה שלנו בסולם הסטוקריות!! בשנייה שיצאנו מתחנת הרכבת הקרובה ביותר למלון שלהם- התחיל לרדת גשם!! ולא סתם גשם, מבול שוצף בזרם שכמותו ראיתי רק במקלחת!!! לא היינו מספיק מוכנות לזה, הייתה לנו מטרייה אחת ושקיות אשפה כאלה עם כובע שקנינו בלונדון חחחחח (או כמו שהבריטים קראו לזה: פונצ'ו... פחחח, זו שקית אשפה עם כובע פור קריין אאוט לאוד!!!). אחרי הליכה של שלוש דקות, הרגליים שלנו נספגו לחלוטין: מגפיים שהיו עמידים לגמרי מפני הגשם הישראלי הטיפוסי פשוט לא עמדו בגשם שכזה!!! החלטנו לחכות מתחת לסככה של בנק ולחכות שהגשם.. לא! מפלי הניאגרה! יפסיקו לשצוף אותנו.. חיכינו בערך ארבעים דקות ואז הגענו למסקנה, שבגרמניה... הגשם לא נחלש... החלטנו שהגיע הזמן להמשיך בדרכנו לפני שרובי ייצא לפרימיירה ונפספס אותו... הקטע המצחיק הוא שבגלל שהגשם הפריע לראייה שלנו, הרחקנו קצת יותר מדי לכת ואפילו לא שמנו לב, שהמלון שאותו חיפשנו... היה ממש מול הסככה של הבנק שמתחתיה בילינו ארבעים דקות!!! אחרי מארב קצר בכניסה הראשית, המרגלת שלנו בחו"ל מסרה לנו שיש גם לנו גישה לחניה האחורית במלון הזה, וסביר להניח שהם ייצאו משם... מפאת חוסר האבטחה בחנייה התת קרקעית, העזנו להיכנס פנימה ולשוטט מעט (מפוחדות קצת יש לומר).. חיפשנו רבות את דלת כניסה למלון דרך החנייה ולא מצאנו, אז אחרי דיון קצר הבנו שהמקסימום שנקבל כאן הוא הצצה קטנה לרכב המילוט שלהם שמן הסתם יהיה עם חלונות אטומים, החלטנו להמר על הכניסה הראשית, שם חיכינו למשיח... לפני הנסיעה, החלטנו שלא ללכת ישר לפרימיירה כי שמענו על בנות שהקימו שם אוהלים, ומכיוון שביום למחרת מחכה לנו יום קשה, חשבנו שההימור היותר מוצלח שלנו הוא לחכות במלון.. אבל!! חברה טובה שלנו אמרה לנו שבכל זאת תהיה לנו הזדמנות לא רעה לפגוש אותו בפרימיירה, כי היא שמעה שאין שם כל הרבה אנשים כפי שחשבנו... כמובן שהשתכנעו, ביקשנו ממנה שוב את הכתובת של בית הקולנוע וסופסוף יכולנו לומר משפט שכל מעריצה בריטית ממוצעת אמרה לנו בעבר "במקרה הייתי בסביבה..! ממש לא עקבתי אחריהם..." הסתכלנו סביבנו והבנו שאנחנו ממממש קרובות לבית הקולנוע, וכמעט רצנו לשם... ההמתנה הייתה פחות מייגעת מהמתנה להופעה, כל פעם עברו שם השחקנים של הסרט ואמרו לנו לא לשים אליהם לב.. שהם בסה"כ השחקנים הראשיים בסרט הזה... אותנו זה לא ממש עניין- חיכינו לאיש הרגע.!! הצלחנו להשתחל לשורה השנייה מאחורי הגדר (מהשורה חמישית.. עאלק אין הרבה אנשים....), ופתאום היינו מאווווד מודעות לכך שאין לנו מצלמה לתעד את הרגע הזה(!!!!!!!!)... בכובד לב שלפנו את המצלמות של הפלאפונים ואת האלבום של אסקייפולוג'י עם טוש- מוכן כבר שיחתמו עליו!!! ברגע שהתחלנו לשמוע צעקות, הבנו שהאיש הגיע! בלעתי את הגוש בגרון, הכנתי את המצלמה ביד אחת בהיכון ואת האלבום ביד השנייה.. כשהאיש הגיע לטווח ראייתי הבנתי שהיד המחזיקה את האלבום הכי אהוב עליי נתקעה בגלל המטרייה שנתלתה לי מהמרפק, והתחלתי לנסות לשחרר אותה... רק שבאותו הרגע רובי עבר בדיוק מולי ונתן לי חיוך שובבי, חצי משועשע, ומלא גומות..!! ישר הבנתי שהוא זיהה אותי! באותו הרגע כאילו כל תנועה מסביבי האטה וחטפתי פיק ברכיים כמו שבחיים לא היה לי... באותו הרגע, לא היה איכפת לי שהוא עוצר וחותם לכולם, ואני יכולה להחתים אותו אם רק אצליח לעשות תנועה מורכבת עם היד (מורכבת מדי, מסתבר, למוחי המעורפל)... האוזניים שלי השמיעו צלצולים, הרגשתי דפיקות לב מואצות בגרון (והתרשמתי שהוא מנסה לצאת החוצה), הבטן פתאום הרגישה כבדה מאוד והרגליים היו פשוט ג'לי... פשוט בהיתי... הוא המשיך לעבור עם השורה, וידעתי שיש לי עדיין סיכוי, אם רק אקרא בשם שלו ואושיט לו את האלבום, אבל באותו הרגע.. ידעתי שכל צליל שהקול שלי יצליח להפיק דווקא רק יביך אותי.. אז פשוט נכנעתי והמשכתי לבהות באחת היצירות היותר מוצלחות של אלוהים..... כשרובי נכנס לאולם של הסרט, ונעלם מטווח ראייתי, הצלחתי סוף סוף לחזור להכרה, ודי כעסתי על עצמי אם לומר את האמת.. יכולתי לחזור הביתה עם חתימה מקורית על האלבום האהוב עליי ביותר.. הו וול.. אני לא מוותרת! חשבנו לחכות לו שוב כשייצא אבל לא מצאנו יציאה אחורית.. והתחילו לפרק את הגדרות, משמע שיש איזושהי יציאה סודית שהם יוצאים דרכה... (ממש הפכנו לבלשיות..
) החלטנו לנצל את הזמן עד שהסרט יסתיים לחכות במלון שלהם (שהיה ממש קרוב) למקרה ואחד מהם יוציא ראש מהחלון או משהו כזה
ואולי גם נזכה לראות את רובי חוזר למלון... כשהגענו לשם, כל הכניסות היו פשוט מפוצצות במעריצות!! ידענו שעכשיו הסיכויים שלנו לפגוש אותם כרגע הם ממש קטנים... ועוד אנחנו צריכות לישון היטב לקראת מחר.. אבל חיכינו בכל זאת, וצותתנו לכל המעריצות מסביבנו וניסינו לדלות מידע... ראינו את ג'יימס המאבטח שלהם יוצא מהמלון, ניחשנו שכנראה בשביל להחזיר את רובי.. אבל עצם זה שהוא היה שם אישר לנו שזהו באמת המלון שלהם.. (היו כל מיני שמועות על זה שרק רובי וג'ייסון במלון הזה ושהם עוברים למלון אחר מחוץ לעיר.. אבל מה היה הטעם בכך? אם הוא נשאר במלון הזה גם הלילה, אין כל סיבה שהוא לא יהיה שם גם למחרת..). כבר התחיל להיות ממש מאוחר, ומחר היינו צריכות לקום ממממש מוקדם להופעה, אז התייאשנו והלכנו לחפש מונית שתיקח אותנו למלון, וקיווינו שמחר יביא איתו גם תמונה עם אחד מהם... טו בי קונטיניו
(או לפחות חלק ממנו..) אז.. מינכן.. איזו חוויה... אני עד היום בדיכאון כרוני על זה שנגמר.. אבל אני מודה לאל כל יום בערך על המתנה הזאת, ואני בכלל לא לוקחת אותה כמובנת מאליה.. ביומנו הראשון במינכן, אחרי ששמנו את המזוודות במלון, הדבר הראשון שעשינו זה לברר איך אנחנו מגיעות לאיצטדיון.. נאמר לנו שיש רק כניסה אחת לכרטיסי העמידה, אז היינו מעט לחוצות להיתקל שם בעיר אוהלים.. הדרך לאיצטדיון הייתה חוויה בפני עצמה: איך שיצאנו מתחנת הרכבת הוקפנו ברוכבי אופניים ובעצים מכל עבר ותוך כדי הליכה נגלה לעינינו אגם יפהפה, מלא בברבורים וברווזים והוא היה מוקף בעצמו בעצים.. בהמשך הדרך, היה שם קרנבל ענקי בדיוק כמו בסרטים! היו דוכנים כאלה שצריכים לקלוע למטרה בשביל לזכות בבובות, היו דוכני נקניקיות בכל עבר, מרוצי מכוניות, קרוסלות עם סוסים, ובסוף השביל: גלגל ענק שמוקם בדיוק ליד האיצטדיון!! בשלב הזה היינו די גמורות מעייפות. גם כי הדרך לאצטדיון הייתה ארוכה וגם כי הארוחה האחרונה שאכלנו הייתה הארוחה המאוד לא מספקת במטוס.. אבל! ברגע שהגענו לאיצטדיון- ראינו את "אום" וקיבלנו את זריקת המרץ שלה היינו זקוקות! עשינו כמה סיבובים מסביב לאצטדיון בשביל לנסות להבין מאיזו כניסה הם רוצים שניכנס. פגשנו בדרך המון מעריצות שעשו עבודת שטח בעצמן.. למרבה הפתעתנו או אולי לא היינו כל כך מופתעות, הן היו סנוביות בטירוף ולא היו מוכנות לחלוק מידע בכלללל, ככה שהיינו צריכות לנסות לפענח בעצמנו איזו כניסה נראית לנו הכי הגיונית. בסופו של דבר, אחרי שטיפסנו על כמה גדרות ושערים, הצלחנו לבנות לנו מפה של כל הכניסות לאצטדיון וצמצמנו את כל האפשריות לשתי כניסות אפשריות, ומחר נוכל לדעת איזו מהן הנכונה לפי האוהלים (שלבטח יהיו שם.. הרי ההופעה האחרונה לסיבוב, אין מצב שלא יהיו אוהלים בארבע לפנות בוקר.!!) היעד הבא שלנו היה המלון של הבנים ושם תכננו לבלות את שארית יומנו חחח.. אחרי ארוחה קלה מהדוכנים בקרנבל (אוכל שהיה טעים במפתיע.. אחרי האוכל המזוויע וחסר הטעם של הבריטים, זה היה שינוי מרענן!!) התחלנו להיכנס לכל מפות מינכן שהיו לנו (כמו ג'ואי חחח), הצלחנו להבין איפה ממוקם המלון ותכננו את הנסיעה ברכבת שתביא אותנו לדרגה הבאה שלנו בסולם הסטוקריות!! בשנייה שיצאנו מתחנת הרכבת הקרובה ביותר למלון שלהם- התחיל לרדת גשם!! ולא סתם גשם, מבול שוצף בזרם שכמותו ראיתי רק במקלחת!!! לא היינו מספיק מוכנות לזה, הייתה לנו מטרייה אחת ושקיות אשפה כאלה עם כובע שקנינו בלונדון חחחחח (או כמו שהבריטים קראו לזה: פונצ'ו... פחחח, זו שקית אשפה עם כובע פור קריין אאוט לאוד!!!). אחרי הליכה של שלוש דקות, הרגליים שלנו נספגו לחלוטין: מגפיים שהיו עמידים לגמרי מפני הגשם הישראלי הטיפוסי פשוט לא עמדו בגשם שכזה!!! החלטנו לחכות מתחת לסככה של בנק ולחכות שהגשם.. לא! מפלי הניאגרה! יפסיקו לשצוף אותנו.. חיכינו בערך ארבעים דקות ואז הגענו למסקנה, שבגרמניה... הגשם לא נחלש... החלטנו שהגיע הזמן להמשיך בדרכנו לפני שרובי ייצא לפרימיירה ונפספס אותו... הקטע המצחיק הוא שבגלל שהגשם הפריע לראייה שלנו, הרחקנו קצת יותר מדי לכת ואפילו לא שמנו לב, שהמלון שאותו חיפשנו... היה ממש מול הסככה של הבנק שמתחתיה בילינו ארבעים דקות!!! אחרי מארב קצר בכניסה הראשית, המרגלת שלנו בחו"ל מסרה לנו שיש גם לנו גישה לחניה האחורית במלון הזה, וסביר להניח שהם ייצאו משם... מפאת חוסר האבטחה בחנייה התת קרקעית, העזנו להיכנס פנימה ולשוטט מעט (מפוחדות קצת יש לומר).. חיפשנו רבות את דלת כניסה למלון דרך החנייה ולא מצאנו, אז אחרי דיון קצר הבנו שהמקסימום שנקבל כאן הוא הצצה קטנה לרכב המילוט שלהם שמן הסתם יהיה עם חלונות אטומים, החלטנו להמר על הכניסה הראשית, שם חיכינו למשיח... לפני הנסיעה, החלטנו שלא ללכת ישר לפרימיירה כי שמענו על בנות שהקימו שם אוהלים, ומכיוון שביום למחרת מחכה לנו יום קשה, חשבנו שההימור היותר מוצלח שלנו הוא לחכות במלון.. אבל!! חברה טובה שלנו אמרה לנו שבכל זאת תהיה לנו הזדמנות לא רעה לפגוש אותו בפרימיירה, כי היא שמעה שאין שם כל הרבה אנשים כפי שחשבנו... כמובן שהשתכנעו, ביקשנו ממנה שוב את הכתובת של בית הקולנוע וסופסוף יכולנו לומר משפט שכל מעריצה בריטית ממוצעת אמרה לנו בעבר "במקרה הייתי בסביבה..! ממש לא עקבתי אחריהם..." הסתכלנו סביבנו והבנו שאנחנו ממממש קרובות לבית הקולנוע, וכמעט רצנו לשם... ההמתנה הייתה פחות מייגעת מהמתנה להופעה, כל פעם עברו שם השחקנים של הסרט ואמרו לנו לא לשים אליהם לב.. שהם בסה"כ השחקנים הראשיים בסרט הזה... אותנו זה לא ממש עניין- חיכינו לאיש הרגע.!! הצלחנו להשתחל לשורה השנייה מאחורי הגדר (מהשורה חמישית.. עאלק אין הרבה אנשים....), ופתאום היינו מאווווד מודעות לכך שאין לנו מצלמה לתעד את הרגע הזה(!!!!!!!!)... בכובד לב שלפנו את המצלמות של הפלאפונים ואת האלבום של אסקייפולוג'י עם טוש- מוכן כבר שיחתמו עליו!!! ברגע שהתחלנו לשמוע צעקות, הבנו שהאיש הגיע! בלעתי את הגוש בגרון, הכנתי את המצלמה ביד אחת בהיכון ואת האלבום ביד השנייה.. כשהאיש הגיע לטווח ראייתי הבנתי שהיד המחזיקה את האלבום הכי אהוב עליי נתקעה בגלל המטרייה שנתלתה לי מהמרפק, והתחלתי לנסות לשחרר אותה... רק שבאותו הרגע רובי עבר בדיוק מולי ונתן לי חיוך שובבי, חצי משועשע, ומלא גומות..!! ישר הבנתי שהוא זיהה אותי! באותו הרגע כאילו כל תנועה מסביבי האטה וחטפתי פיק ברכיים כמו שבחיים לא היה לי... באותו הרגע, לא היה איכפת לי שהוא עוצר וחותם לכולם, ואני יכולה להחתים אותו אם רק אצליח לעשות תנועה מורכבת עם היד (מורכבת מדי, מסתבר, למוחי המעורפל)... האוזניים שלי השמיעו צלצולים, הרגשתי דפיקות לב מואצות בגרון (והתרשמתי שהוא מנסה לצאת החוצה), הבטן פתאום הרגישה כבדה מאוד והרגליים היו פשוט ג'לי... פשוט בהיתי... הוא המשיך לעבור עם השורה, וידעתי שיש לי עדיין סיכוי, אם רק אקרא בשם שלו ואושיט לו את האלבום, אבל באותו הרגע.. ידעתי שכל צליל שהקול שלי יצליח להפיק דווקא רק יביך אותי.. אז פשוט נכנעתי והמשכתי לבהות באחת היצירות היותר מוצלחות של אלוהים..... כשרובי נכנס לאולם של הסרט, ונעלם מטווח ראייתי, הצלחתי סוף סוף לחזור להכרה, ודי כעסתי על עצמי אם לומר את האמת.. יכולתי לחזור הביתה עם חתימה מקורית על האלבום האהוב עליי ביותר.. הו וול.. אני לא מוותרת! חשבנו לחכות לו שוב כשייצא אבל לא מצאנו יציאה אחורית.. והתחילו לפרק את הגדרות, משמע שיש איזושהי יציאה סודית שהם יוצאים דרכה... (ממש הפכנו לבלשיות..
