אני לא חושב שזה אפשרי לענות על השאלה הזאת בוודאות
כלומר, קשה לי לראות מצב שבו מישהו לא מפקפק קצת בתשובה שלו עצמו לשאלה כזאת. גם כשאתה חושב שאתה יודע את הסיבה, אתה לא יכול לדעת איזה מנגנון רגשי עיצב את התשובה שנתת לעצמך. אתה לא יודע איזה הכחשה יכול להמצא שם באמצע, איזה רציונליזציה של רגש שאין לו סיבה רציונלית, איזה רגש לא רציונלי שמתחזה לאמת. אתה לא יודע איפה אתה מסביר ואיפה אתה מתרץ. אתה לא יודע מה בכלל יש לך לתרץ. אז אתה שואל למה בכלל אני צריך להסביר את זה? ולמי? למה לא להגיד פשוט "זה המצב"? ואז אתה שואל "אם זה המצב, מה עושים" ואז יש עוד שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה, ונגמר הכח ואין מה לכתוב, ולמה התחלתי בכלל לחשוב על זה, אתה שואל, ואולי אני לבד כי אני חושב יותר מדי במקום לפעול, ואני מבולבל ומלא ספקות ולא יודע מה אני רוצה, ואם תתנו לי רגע לחשוב על העתיד ולא על העבר יהיה בסדר, כי הלבד הוא בסך הכל בעבר, לפעמים הוא בהווה אבל לא כל הזמן, אבל בעתיד הוא עדיין לא כי העתיד עדיין לא בעצמו.
אז זה מה שיש לי להגיד בנושא. חוץ מזה שאישית אני לבד כי אף אחת לא רוצה אותי, כמובן
ובנימה יותר פילוסופית, אנחנו צריכים לדמיין את האדם שלא יודע למה הוא לבד מאושר. הספק הזה צריך להיות שם. לא צריך "לדעת" שום דבר.