זה קורה לפעמים..
ודווקא כשלא עושים כלום, זה יותר מורגש. נעלם לך יום מרוב עומס? את יכולה להביט אחורה ולראות מה הספקת. אם נעלמו לך 5 שנים מרוב שלא עשית כלום, אז את מתחילה לחשוב על כמה החיים קצרים, ועל זה שרבע מזה כבר העברנו, ועוד לא הספקנו לעשות עם עצמנו כלום. אלה כבר חרדות זיקנה.. אם זה עוזר לך, אז מחר בערב תביטי אחורה על כל השבוע הזה, ותגלי שהוא דווקא היה די ארוך. בגיל מסויים, את דווקא מעדיפה שהזמן יוריד קצת את הקצב.. זה מזכיר לי משהו חמוד, שקראתי: "מתי ייגמר השיעור?" שאל התלמיד; "מתי יסתיים היום?" שאל הפועל; "מתי כבר סוף החודש?" שאל הפקיד; "שיעברו כבר 3 שנים", התפלל החייל; ורק זוג זקנים שישבו על הספסל מול השקיעה הביטו זה בזה והתחננו שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.. ככה זה- את עושה ועושה, מתרוצצת, עובדת ולומדת, וכל זה מתוך פנטזיה שככה תוכלי בסוף לחיות את החיים שתמיד רצית, אבל החיים הם בעצם מה שקורה בינתיים, בזמן שאנחנו מתכננים ובונים אותם.. זהו.
