מישהו יודע באיזה גיל מסתיימת האחריות החוקית של הורים

[סופה עולם]

מישהו יודע באיזה גיל מסתיימת האחריות החוקית של הורים

(מאמצים, במקרה דנן) כלפי ילדיהם (המאומצים, במקרה דנן)?

 

[fatfat]

למה את מתכוונת בשאלתך?

הורה הוא הורה לכל החיים ועד יום מותו הוא אמור להמשיך לאהוב את הילד ולהפגין דאגה כלפיו וגם אחרי פטירתו הוא עדיין מהווה דמות מופנמת בחווייה של הילד וזה לא משנה אם זה הורה ביולוגי או מאמץ.

על פי לשון החוק היבש הורה מחוייב לדאוג לכל צרכיו של הילד, לכלכלו, לדאוג לו לחינוך, השכלה, לביגוד וכו' כלעוד הילד קין, דהיינו עד הגיעו לגיל 18.
בגיל 18 ילד אמור לעמוד ברשות עצמו. במציאות אנחנו יודעים שנער בן 18 עדיין לא מסוגל לעמוד ברשות עצמו. ועד יום מותו הוא אמור לאוב את הילד ולדאוג לו

 

[סופה עולם]

התכוונתי בדיוק למה ששאלתי.

בעלי ואני הורים מאמצים לשני ילדים.
בתנו הולכת ומדרדרת למרות כל המאמצים שאנחנו עושים לאורך שנים. פסיכיאטרית ופסיכולוגים שונים שמטפלים בילדה ומלווים אותנו לאורך השנים משבחים את היכולות ההוריות שלנו, ועם זאת הנערה, בת 15, כבר מוגדרת כנערה בסיכון.
אנחנו קרובים לנקודה בה נאמר- עד כאן!!!
&nbsp

 

[אור ועוד אור]

עצוב...)-:

אם הילדה אומצה מרוסיה, אולי תרצי לבדוק אם יש לה את תסמונת האלכוהול העוברי (את יכולה להתייעץ עם אריאנה מלמד - היא אימצה שני ילדים מרוסיה עם התסמונת)

 

[eee60]

ומה האבחון ירפא וישנה את המציאות....

 

[אור ועוד אור]

לא ישנה את המציאות, אבל הילדה תטופל בהתאם

 

[אמא לעקתש]

עם כל הקושי והאכזבה שאתם חשים

נדמה לי שלהורים אין את הזכות לאמר "עד כאן".
במקרי קיצון כאשר הורים מגיעים לנקודה הזו, חלה עליהם החובה המוסרית לוודא כי יהיה אדם/גוף אחר שיקבל אחריות על הילד.
ייתכן שבמצב שאת/ה מתאר/ת יהיה נכון לשלב את האחריות ההורית עם פתרון חוץ ביתי שמתאים לנערה וזאת מתוך מחויבות הורית לדאגה לבריאותה הנפשית והפיזית מחד ומציאת פתרון להקל עליכם את ההתמודדות היומיומית מאידך.
מבחינת המחויבות ההורית אין הבדל בין הורים בילוגים להורים מאמצים. מבחינת הילד שכבר חווה נטישה, הצלקת מנטישה נוספת עלולה להשאיר חותמה באופו בלתי הפיך ולכן יהיה נכון לפעול בכל דרך אפשרית כדי שלא יחווה זאת שוב.

מחזקת אתכם שתמצאו את הדרך לסייע לכם ולנערה להתמודד עם המצב באופן מיטבי ועם מינימום פגיעות נפשיות לעתיד.
החזיקו מעמד!

 

[KallaGLP]

עם כל הצער, אין דבר כזה הסרת אחריות הורית, חוקית עד גיל 18,

ומוסרית לדעתי לעולם לא. אין פירוש הדבר שדרכי ההתמודדות צריכות להיות קונבנציונליות, כמו במשפחות רגילות. יש פנימיות ומסגרות לילדים שאין אפשרות להתמודד איתם בבית, אך זה לא מבטל את האחריות ההורית למציאת המסגרת המתאימה, לדאגה לשלומו ולרווחתו של הילד בזמן השהייה שם ולאחריות מלאה במקרה שמשהו לא מסתדר ולא ניתן להמשיך את השהות במסגרת. זאת במקביל לכך שההורים ימשיכו כמיטב יכולתם בניסיונות למצוא דרכי טיפול ושיקום. המצב מצער, כואב ועצוב מאוד. אני מבינה היטב שישנם מצבים שבהם למרות כל הניסיונות ההורים חסרי אונים ומגיעים לקצה גבול היכולת שלהם. אני גם מבינה שההורים גם הם רק בני אדם ויש דברים שהם למעלה מכוחותיהם. זו גם לא אשמתם, אין לי ספק שבמקרים רבים מדובר בהורים טובים ואני גם לא מאמינה שכל ילד, אם רק יקבל את הטיפול הנכון, הוא בר שיקום. לצערי, אני מאמינה שישנם מקרים שבהם שילוב כזה או אחר של הפוטנציאל האישי וגורמים נוספים (כגון נטישת הילד בתחילת חייו, אבל כמובן לא רק) עלול להסתיים בטרגדיה בלתי נמנעת. אבל לדעתי זה סיכון שכולנו לוקחים עם כל ילד שאנו מביאים לעולם או מאמצים, ואם בכל זאת החלטנו לקחת את הסיכון - האחריות היא עלינו. אז למרות הקושי והמשברים, לא מסירים אחריות. משנים גישה, מחפשים פתרונות שהם לאו דווקא חינוך הילד בבית וכו', אך לא מסירים את האחריות לגורלו של הילד, לא סתם נוטשים אותו, בטח לא בהיותו קטין ולדעתי גם לא בשום שלב. וכמובן שזה מובן מאליו וגם אין צורך לציין שאין מבחינה זו שום הבדל בין ילד ביולוגי למאומץ.

 

[RonspotNL]

חשבת על השאלה למה היא מתדרדרת?

זה לא משנה מה הפסיכיטארית והפסיכולוגים אומרים לך (ולרוב הם אומרים את מה שאת רוצה לשמוע לא את מה שאת צריכה לשמוע)אלא מה צרכיה של הנערה ומה היא אומרת לך את כהורה צריכה להקשיב לה ולראות מה הבעיה בשביל לעזור לה! אנחנו הילדים מאומצים באים עם מטען וחור שאי אפשר לסתום ואת זה אף אחד לא יבין (אלא אם כן היה מאומץ בעבר ) וכתוצאה מזה זה לפעמים לא קל להתמודדות בעיקר בגיל ההתבגרות שהוא סופר רגיש אצל מאומצים אני הייתי מציע לשבת איתה לשאול מה מציק לה במה אפשר לעזור לה ולקחת את זה משם בהצלחה!

 

[משתפרת]

צר לי כל כך

זוכרת את ההודעה הקודמת שלך. מצטערת לקרוא שהדברים מחמירים... עצוב.
הלוואי והיתה דרך לנסות להעביר לך כוחות.

 

[אבי351]

כואב הלב כל כך

 

[בהתחדשות3]

נזכרתי גם אני בהודעתך הקודמת. מאד קיוויתי שהדברים ישתפרו.

קראתי שוב ושוב את הודעתך הנוכחית וחשבתי מה אני יכולה לומר. גיליתי שהלב שלי פשוט התכווץ עבורכם ועבורה והביטוי: "אין לי מילים" הוא ממש לא קלישאה כאן. רוצה לחזק אתכם בכל החלטה - וכל החלטה תהיה קשה מנשוא - אליה תגיעו.