[מישהו לרוץ איתו ללכת לאיבוד]
אח שלי הגדול תמיד מנגב לי את הדמעות כשאני בוכה. הוא אומר לי שיהיה בסדר, ומראה לי שבכלל אין לי סיבה לבכות. הוא תמיד מצחיק אותי, פעם הוא סיפר לי בדיחה אחת על פיל, ומאז זאת הבדיחה שלנו ורק מילה אחת יכולה להזכיר לנו ולהצחיק, ואבא ואמא מסתכלים עלינו ולא מבינים מה כל כך מצחיק. אח שלי אומר שקוראים לזה "בדיחה פרטית", כי היא רק שלנו. גם אם כל העולם יכיר אותה ויצחק ממנה, היא תמיד תישאר רק שלנו. אבל לפעמים הוא פחות נחמד, אח שלי. לפעמים כשאני בוכה הוא מתעצבן ואומר שאני תינוקת בכיינית. אני שונאת שהוא קורא לי תינוקת, ואני תמיד מחכה שגם הוא יבכה כדי שאני אוכל להחזיר לו ולקרוא לו תינוק בכיין בחזרה, אבל הוא לא בוכה אף פעם. אח שלי הגדול תמיד אומר לי שהוא אוהב אותי, למרות שהוא בכלל רצה אח ולא אחות. הוא תמיד מספר לי שהוא נורא התאכזב כשאמא הביאה אותי מהבית חולים, כי בנות רק משחקות בבובות והן לא מעניינות בכלל, והוא רצה מישהו שישחק איתו כדורגל ויילך איתו למשחקים של בית"ר כשאבא כבר יהיה זקן ולא יהיה לו כוח. פעם הוא נתן לי מחמאה, הוא אמר לי "את דווקא בסדר", ושמחתי נורא! שיחקנו כדורגל מתחת לבית (הוא לימד אותי פעם אחת כשלא היה לו עם מי לשחק) והוא אמר שלמרות שאני בת, יש לי פוטנציאל. אני לא יודעת מה זה בדיוק 'פוטנציאל', אבל לפי הטון שלו הבנתי שזה משהו טוב. אח שלי הגדול תמיד מנגן בגיטרה הכי יפה מכולם. הוא יודע לנגן את כל השירים בעולם. כל שיר שאני רק ארצה. הוא יושב על המיטה בחדר שלו וסוגר את הדלת , אבל כשאני דופקת הוא תמיד נותן לי להיכנס ולהקשיב לו. אני חושבת שהוא גם אוהב שאני שרה איתו, כי הוא תמיד שואל אותי איזה שירים אני מכירה. לפעמים הוא גם מלמד אותי שירים חדשים, באנגלית. בגיטרה החשמלית הוא אוהב לנגן את השירים של נירוונה, ובגיטרה האקוסטית הוא מנגן שלמה ארצי או סתם שירים שקטים כאלה. אני יכולה להסתכל עליו שעות, והוא לא ממש ישים לב כי הוא תמיד נורא מרוכז שהוא מנגן. אח שלי הגדול חוזר מהצבא פעם בשבועיים. הוא הבטיח שהוא יחזור לבת מצווה שלי, והוא חזר. הוא הגיע יום לפני זה, בלילה, על מדי ב' ואמר שהוא מת מעייפות. הוא תמיד מת מעייפות כשהוא חוזר, ואמא משתגעת מזה שהוא מיד מוריד מדים והולך לשחק כדורגל. לפעמים הוא שוכח לחזור לארוחת צהרים, ואז היא קצת כועסת עליו. אבל לי לא אכפת, כי אני יודעת שתמיד יהיה לו זמן אלי בערב לפני שהוא ייצא עם החברים שלו. הוא אף פעם לא אומר שאין לו זמן אלי. אני הכי אוהבת שהוא בבית, כי כשהוא בצבא תמיד זה מרגיש לי שמשהו חסר, כשעורכים את השולחן רק לארבעה. כשהוא בבית אמא לא דואגת לו. היא תמיד דואגת נורא כשאומרים משהו על לבנון בחדשות, ואבא מרגיע אותה. אני לא דואגת, אני יודעת שלא יכול לקרות לו כלום, הוא אחי הגדול, והוא תמיד יהיה איתי. אוקטובר, 1998. אח שלי הגדול נהרג בלבנון. ככה הם אמרו לנו בבוקר כשדפקו לנו על הדלת. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה אח"כ, אני חושבת שאמא בכתה וצעקה ואבא חיבק אותה ואח"כ באו אלינו המון אנשים ואחר הצהרים לקחו אותנו להר הרצל כדי לשים אותו באדמה. אני לא בכיתי. אני יודעת שאם הוא היה שם הוא היה אומר לי שזה בסדר לבכות, ומנגב לי את הדמעות. כמו אז, כשרבין מת, והוא לא אמר לי שאני תינוקת כשהלכנו להדליק נרות בכיכר ובכיתי. אבל לא רציתי לבכות אם הוא לא יהיה שם בשביל לנגב לי את הדמעות ולהגיד לי שיהיה בסדר. כולם אומרים לי שעם הזמן זה יהיה יותר קל, אבל אני יודעת שכבר לא יהיה בסדר יותר. אף פעם.
אח שלי הגדול תמיד מנגב לי את הדמעות כשאני בוכה. הוא אומר לי שיהיה בסדר, ומראה לי שבכלל אין לי סיבה לבכות. הוא תמיד מצחיק אותי, פעם הוא סיפר לי בדיחה אחת על פיל, ומאז זאת הבדיחה שלנו ורק מילה אחת יכולה להזכיר לנו ולהצחיק, ואבא ואמא מסתכלים עלינו ולא מבינים מה כל כך מצחיק. אח שלי אומר שקוראים לזה "בדיחה פרטית", כי היא רק שלנו. גם אם כל העולם יכיר אותה ויצחק ממנה, היא תמיד תישאר רק שלנו. אבל לפעמים הוא פחות נחמד, אח שלי. לפעמים כשאני בוכה הוא מתעצבן ואומר שאני תינוקת בכיינית. אני שונאת שהוא קורא לי תינוקת, ואני תמיד מחכה שגם הוא יבכה כדי שאני אוכל להחזיר לו ולקרוא לו תינוק בכיין בחזרה, אבל הוא לא בוכה אף פעם. אח שלי הגדול תמיד אומר לי שהוא אוהב אותי, למרות שהוא בכלל רצה אח ולא אחות. הוא תמיד מספר לי שהוא נורא התאכזב כשאמא הביאה אותי מהבית חולים, כי בנות רק משחקות בבובות והן לא מעניינות בכלל, והוא רצה מישהו שישחק איתו כדורגל ויילך איתו למשחקים של בית"ר כשאבא כבר יהיה זקן ולא יהיה לו כוח. פעם הוא נתן לי מחמאה, הוא אמר לי "את דווקא בסדר", ושמחתי נורא! שיחקנו כדורגל מתחת לבית (הוא לימד אותי פעם אחת כשלא היה לו עם מי לשחק) והוא אמר שלמרות שאני בת, יש לי פוטנציאל. אני לא יודעת מה זה בדיוק 'פוטנציאל', אבל לפי הטון שלו הבנתי שזה משהו טוב. אח שלי הגדול תמיד מנגן בגיטרה הכי יפה מכולם. הוא יודע לנגן את כל השירים בעולם. כל שיר שאני רק ארצה. הוא יושב על המיטה בחדר שלו וסוגר את הדלת , אבל כשאני דופקת הוא תמיד נותן לי להיכנס ולהקשיב לו. אני חושבת שהוא גם אוהב שאני שרה איתו, כי הוא תמיד שואל אותי איזה שירים אני מכירה. לפעמים הוא גם מלמד אותי שירים חדשים, באנגלית. בגיטרה החשמלית הוא אוהב לנגן את השירים של נירוונה, ובגיטרה האקוסטית הוא מנגן שלמה ארצי או סתם שירים שקטים כאלה. אני יכולה להסתכל עליו שעות, והוא לא ממש ישים לב כי הוא תמיד נורא מרוכז שהוא מנגן. אח שלי הגדול חוזר מהצבא פעם בשבועיים. הוא הבטיח שהוא יחזור לבת מצווה שלי, והוא חזר. הוא הגיע יום לפני זה, בלילה, על מדי ב' ואמר שהוא מת מעייפות. הוא תמיד מת מעייפות כשהוא חוזר, ואמא משתגעת מזה שהוא מיד מוריד מדים והולך לשחק כדורגל. לפעמים הוא שוכח לחזור לארוחת צהרים, ואז היא קצת כועסת עליו. אבל לי לא אכפת, כי אני יודעת שתמיד יהיה לו זמן אלי בערב לפני שהוא ייצא עם החברים שלו. הוא אף פעם לא אומר שאין לו זמן אלי. אני הכי אוהבת שהוא בבית, כי כשהוא בצבא תמיד זה מרגיש לי שמשהו חסר, כשעורכים את השולחן רק לארבעה. כשהוא בבית אמא לא דואגת לו. היא תמיד דואגת נורא כשאומרים משהו על לבנון בחדשות, ואבא מרגיע אותה. אני לא דואגת, אני יודעת שלא יכול לקרות לו כלום, הוא אחי הגדול, והוא תמיד יהיה איתי. אוקטובר, 1998. אח שלי הגדול נהרג בלבנון. ככה הם אמרו לנו בבוקר כשדפקו לנו על הדלת. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה אח"כ, אני חושבת שאמא בכתה וצעקה ואבא חיבק אותה ואח"כ באו אלינו המון אנשים ואחר הצהרים לקחו אותנו להר הרצל כדי לשים אותו באדמה. אני לא בכיתי. אני יודעת שאם הוא היה שם הוא היה אומר לי שזה בסדר לבכות, ומנגב לי את הדמעות. כמו אז, כשרבין מת, והוא לא אמר לי שאני תינוקת כשהלכנו להדליק נרות בכיכר ובכיתי. אבל לא רציתי לבכות אם הוא לא יהיה שם בשביל לנגב לי את הדמעות ולהגיד לי שיהיה בסדר. כולם אומרים לי שעם הזמן זה יהיה יותר קל, אבל אני יודעת שכבר לא יהיה בסדר יותר. אף פעם.
