שמעתי שזה טוב לאוטיזם וחרדה.
זה נעשה בקופות החולים או בבתי חולים בארץ (הכוונה לא באופן פרטי אלא ממוסד)?
יש כאן קטע על זה:
במשך שנותי כאוטיסט למדתי להפיק ממצבי את המיטב, אבל תמיד דימיינתי איך זה להרגיש כמו כולם. טיפול חדשני שעברתי שינה את חיי מהקצה אל הקצה, ולא רק לטובה
26.04.2016 06:00
ג'ון אלדר רוביסון
ניו יורק טיימס
מה קורה לזוגיות כשהתפיסה הרגשית שלכם משתנה בבת אחת? בגלל האוטיזם שלי, מאז ומתמיד הייתי אדיש למחוות לא מילוליות. אשתי, בני וחברי חיבבו את התנהלותי השלווה ומנהגי הצפויים. הם אמרו לי שאני נפלא כמו שאני, אבל אף פעם לא באמת הסכמתי איתם.
במשך 50 שנה השתדלתי להפיק ממצבי את המיטב, כי לא היתה לי ברירה אחרת. ואז הוצע לי להשתתף במחקר במרכז הרפואי בית ישראל־דיקונס, בית החולים האוניברסיטאי של אוניברסיטת הרווארד. חוקרים במרכז ברנסון־אלן בבית החולים הזה חקרו את שיטת TMS, גרייה מגנטית מוחית, הליך לא פולשני של שידור פולסים מגנטיים לצורך גירוי המוח, הטומן הבטחה לטיפול בהפרעות מוחיות רבות. מכשירי TMS שונים אושרו על ידי מינהל המזון והתרופות האמריקאי לטיפול בדיכאון חמור ואחרים נבחנים לטיפול במחלות אחרות (במקרה של אוטיזם השיטה עדיין בשלבי ניסוי). הרופאים תהו אם שינוי הפעילות בחלק מסוים במוח האוטיסטי עשוי לשנות את האופן שבו אנו חשים רגשות. זה נשמע מלהיב. קיוויתי שזה יעזור לי לקרוא אנשים קצת יותר טוב.
נהוג לומר "היזהר במשאלותיך". ההתערבות הצליחה מעל ומעבר לחלומותַי הפרועים ביותר והפכה את חיי על פיהם. אחרי אחד מטיפולי TMS ב–2008 חשבתי שלא קרה דבר. אבל כשהגעתי הביתה ועצמתי עיניים הרגשתי כאילו אני על ספינה בים. והיו גם חלומות — אמיתיים כל כך, ממש כמו הזיות. זה נשמע כמו אגדה, אבל למחרת כשהלכתי לעבודה הכל היה שונה. רגשות הסתערו עלי מכל עבר, במהירות כזו שלא הספקתי לעבד אותם.
לפני הטיפול ב–TMS פינטזתי שהמחוות הרגשיות שאני מפספס בגלל האוטיזם יקרבו אותי יותר לבני אדם. אך המציאות היתה שונה מאוד. האותות שקלטתי עתה על רגשותיהם של אחי למין האנושי הכו אותי בהלם. הם נראו מפוחדים, מבוהלים, מודאגים ואפילו חמדנים. כל היופי שדימיינתי בעיני רוחי לא היה שם.
היכולת להבחין ברגשות לא הוסיפה אושר לחיי. היא הפחידה אותי, שכן הפחד שחשתי באנשים אחרים השתלט גם עלי. מרגשת ככל שהיתה יכולתי החושית החדשה, איבדתי בגללה לקוחות בעבודה, כשחשתי שהם מביטים בי בבוז. קילקלתי חברויות כשראיתי את ההקנטות באור שונה ונבזי יותר. אפילו זיכרונות נהרסו בשל כך, כשהבנתי שאנשים שזכרתי כמצחיקים — צחקו עלי.
הקשה מכל היה שזה עלה לי בנישואי. כשפגשתי את אשתי לשעבר (עשר שנים לפני ה–TMS) היא היתה בדיכאון כבד. היא קיבלה את שוויון הנפש האוטיסטי שלי, ואני קיבלתי את עצבותה השקטה. מעולם לא באמת הרגשתי את הדיכאון שלה, כך שהשלמנו זה את זה. היא ידעה לקרוא בני אדם הרבה יותר טוב ממני, ואני הסתמכתי עליה בתחום זה.
ואז הגיע ה–TMS. עם היכולת החדשה שנולדה בי דימיינתי את עצמי משיל מעלי בשמחה את מעטה הנכות. חשבתי שהיא תשמח, אבל היא רק אמרה ביובש, "לא תזדקק לי יותר", כמציינת עובדה. לבי נחמץ בכאב וחשתי עצבות שלא תתואר. מאוחר יותר, בעבודה, היו אנשים שאמרו לי שהם מעדיפים את מי שהייתי קודם.
חייתי עם הדיכאון הכרוני של אשתי כל השנים משום שלא הייתי שותף לו. אך אחרי ה–TMS הרגשתי את עצבותה במלוא עוצמתה, ומשקלה גרר אותי מטה. בו בזמן הרגשתי מין דחף להשתמש בכוח העל החדש שלי, לצאת החוצה ולהתערב בין האנשים, כעת שיכולתי לקרוא את רגשותיהם. כשאני מנסה לחשוב כיצד נתפסה התנהגותי בעיני אנשים זרים שפגשתי אני מתכווץ.
לרוב אנשים משתנים בתוך קשר הנישואים, במהלך הזמן. אבל מה קורה כשאחד מבני הזוג משתנה בן רגע, בחטף? שנה אחרי תחילת הניסויים ב–TMS התגרשנו. אחרי הגירושים נכנסתי לקשר הרסני עם מישהי שונה לחלוטין, והתפרקתי לחתיכות כשגם זה לא צלח. למדתי בדרך הקשה שיכולת ההבחנה הרגשית איפשרה לי לראות דברים מסוימים, אבל כוונתו ומחויבותו האמיתית של הזולת נותרו בלתי מפוענחות.
בעבודה, לאחר מבוכה ראשונית כלשהי, התברר כי השינויים שחלו בי היו עמוקים ומתמידים. היכולת שלי להתערב בין מכרים ואנשים זרים השתפרה. אך עם בני משפחה וחברים קרובים היו התוצאות מעורבות יותר. גיליתי שספיגת רגשותיהם של אנשים קרובים מעוררת בי רתיעה, דבר שמעולם לא קרה קודם. תגובות רגשיות עזות ביעבעו בי והפגנתי רגשות שמעולם לא הבעתי.
חמש שנים חלפו עד שמצאתי מחדש את האיזון והיציבות. באותה תקופה הלכה ונמוגה התחושה שאני יכול לראות לתוך נפשו של הזולת. אך החוויה הותירה בי שינוי בל יימחה. לפני ה–TMS דיבור על רגשות נשמע לי כמו לגלוג אכזרי; כמו לתאר צבע יפהפה למישהו שרואה בשחור־לבן, ואז פתאום המדענים מפעילים לו את ראיית הצבע. ואף על פי שהמראה כבר התפוגג, זיכרונו הבוהק יישאר איתי תמיד.
נישאתי בשנית, לאשה בעלת הבחנה רגשית חדה. לתדהמתי, היא הפכה לחברתה הטובה של אשתי הראשונה ואף עזרה לי לחדש את הקשר עם בני. היא ייסדה מסורת של ארוחות וכנסים משפחתיים והכניסה חמימות חדשה לחיי. יותר מזה, היא סייעה לי להפוך לחלק מרשת של חיבוריות רגשית שלא הכרתי קודם וודאי שלא יכולתי להכיר לפני ה–TMS.
הדבר הזה ניכר היטב ביחסי עם בני. לפני ה–TMS הלכנו והתרחקנו זה מזה, הן כתוצאה ממרד הנעורים שלו והן בגלל חוסר היכולת של שנינו לקרוא רגשות (גם בני נמצא על הספקטרום האוטיסטי). הצטרפנו יחד למחקר, שהפך לחוויה משותפת רבת עוצמה. גם כשהשפעות ה–TMS הלכו והפרידו ביני לבין אשתי לשעבר, הן קירבו ביני לבין בני. הטיפול עזר לי גם להבין את אמי בשנים האחרונות לחייה.
הכרתי חברים חדשים ובניתי עסק איתן יותר. ועוד משהו: למדתי שהדשא לא תמיד ירוק יותר בכל האמור בראייה רגשית. רוב חיי חשבתי שאני סובל מנכות, מעיוורון רגשי. ומשחל השינוי, הראייה לתוך נפשו של הזולת הכתה אותי בתדהמה. אך הפיכתי לאדם "רגיל" היא זו שבסופו של דבר הטילה בי מום. עכשיו אני מבין שהשוני שלי הוא שהופך אותי למי שאני — לטוב ולרע. וזו, לדעתי, תובנה יקרה מפז.
ג'ון אלדר רוביסון הוא יועץ בנושא אוטיזם ומחבר הספר "Switched On: A Memoir of Brain Change and Emotional Awakening" שראה אור לאחרונה
זה נעשה בקופות החולים או בבתי חולים בארץ (הכוונה לא באופן פרטי אלא ממוסד)?
יש כאן קטע על זה:
במשך שנותי כאוטיסט למדתי להפיק ממצבי את המיטב, אבל תמיד דימיינתי איך זה להרגיש כמו כולם. טיפול חדשני שעברתי שינה את חיי מהקצה אל הקצה, ולא רק לטובה
26.04.2016 06:00
ג'ון אלדר רוביסון
ניו יורק טיימס
מה קורה לזוגיות כשהתפיסה הרגשית שלכם משתנה בבת אחת? בגלל האוטיזם שלי, מאז ומתמיד הייתי אדיש למחוות לא מילוליות. אשתי, בני וחברי חיבבו את התנהלותי השלווה ומנהגי הצפויים. הם אמרו לי שאני נפלא כמו שאני, אבל אף פעם לא באמת הסכמתי איתם.
במשך 50 שנה השתדלתי להפיק ממצבי את המיטב, כי לא היתה לי ברירה אחרת. ואז הוצע לי להשתתף במחקר במרכז הרפואי בית ישראל־דיקונס, בית החולים האוניברסיטאי של אוניברסיטת הרווארד. חוקרים במרכז ברנסון־אלן בבית החולים הזה חקרו את שיטת TMS, גרייה מגנטית מוחית, הליך לא פולשני של שידור פולסים מגנטיים לצורך גירוי המוח, הטומן הבטחה לטיפול בהפרעות מוחיות רבות. מכשירי TMS שונים אושרו על ידי מינהל המזון והתרופות האמריקאי לטיפול בדיכאון חמור ואחרים נבחנים לטיפול במחלות אחרות (במקרה של אוטיזם השיטה עדיין בשלבי ניסוי). הרופאים תהו אם שינוי הפעילות בחלק מסוים במוח האוטיסטי עשוי לשנות את האופן שבו אנו חשים רגשות. זה נשמע מלהיב. קיוויתי שזה יעזור לי לקרוא אנשים קצת יותר טוב.
נהוג לומר "היזהר במשאלותיך". ההתערבות הצליחה מעל ומעבר לחלומותַי הפרועים ביותר והפכה את חיי על פיהם. אחרי אחד מטיפולי TMS ב–2008 חשבתי שלא קרה דבר. אבל כשהגעתי הביתה ועצמתי עיניים הרגשתי כאילו אני על ספינה בים. והיו גם חלומות — אמיתיים כל כך, ממש כמו הזיות. זה נשמע כמו אגדה, אבל למחרת כשהלכתי לעבודה הכל היה שונה. רגשות הסתערו עלי מכל עבר, במהירות כזו שלא הספקתי לעבד אותם.
לפני הטיפול ב–TMS פינטזתי שהמחוות הרגשיות שאני מפספס בגלל האוטיזם יקרבו אותי יותר לבני אדם. אך המציאות היתה שונה מאוד. האותות שקלטתי עתה על רגשותיהם של אחי למין האנושי הכו אותי בהלם. הם נראו מפוחדים, מבוהלים, מודאגים ואפילו חמדנים. כל היופי שדימיינתי בעיני רוחי לא היה שם.
היכולת להבחין ברגשות לא הוסיפה אושר לחיי. היא הפחידה אותי, שכן הפחד שחשתי באנשים אחרים השתלט גם עלי. מרגשת ככל שהיתה יכולתי החושית החדשה, איבדתי בגללה לקוחות בעבודה, כשחשתי שהם מביטים בי בבוז. קילקלתי חברויות כשראיתי את ההקנטות באור שונה ונבזי יותר. אפילו זיכרונות נהרסו בשל כך, כשהבנתי שאנשים שזכרתי כמצחיקים — צחקו עלי.
הקשה מכל היה שזה עלה לי בנישואי. כשפגשתי את אשתי לשעבר (עשר שנים לפני ה–TMS) היא היתה בדיכאון כבד. היא קיבלה את שוויון הנפש האוטיסטי שלי, ואני קיבלתי את עצבותה השקטה. מעולם לא באמת הרגשתי את הדיכאון שלה, כך שהשלמנו זה את זה. היא ידעה לקרוא בני אדם הרבה יותר טוב ממני, ואני הסתמכתי עליה בתחום זה.
ואז הגיע ה–TMS. עם היכולת החדשה שנולדה בי דימיינתי את עצמי משיל מעלי בשמחה את מעטה הנכות. חשבתי שהיא תשמח, אבל היא רק אמרה ביובש, "לא תזדקק לי יותר", כמציינת עובדה. לבי נחמץ בכאב וחשתי עצבות שלא תתואר. מאוחר יותר, בעבודה, היו אנשים שאמרו לי שהם מעדיפים את מי שהייתי קודם.
חייתי עם הדיכאון הכרוני של אשתי כל השנים משום שלא הייתי שותף לו. אך אחרי ה–TMS הרגשתי את עצבותה במלוא עוצמתה, ומשקלה גרר אותי מטה. בו בזמן הרגשתי מין דחף להשתמש בכוח העל החדש שלי, לצאת החוצה ולהתערב בין האנשים, כעת שיכולתי לקרוא את רגשותיהם. כשאני מנסה לחשוב כיצד נתפסה התנהגותי בעיני אנשים זרים שפגשתי אני מתכווץ.
לרוב אנשים משתנים בתוך קשר הנישואים, במהלך הזמן. אבל מה קורה כשאחד מבני הזוג משתנה בן רגע, בחטף? שנה אחרי תחילת הניסויים ב–TMS התגרשנו. אחרי הגירושים נכנסתי לקשר הרסני עם מישהי שונה לחלוטין, והתפרקתי לחתיכות כשגם זה לא צלח. למדתי בדרך הקשה שיכולת ההבחנה הרגשית איפשרה לי לראות דברים מסוימים, אבל כוונתו ומחויבותו האמיתית של הזולת נותרו בלתי מפוענחות.
בעבודה, לאחר מבוכה ראשונית כלשהי, התברר כי השינויים שחלו בי היו עמוקים ומתמידים. היכולת שלי להתערב בין מכרים ואנשים זרים השתפרה. אך עם בני משפחה וחברים קרובים היו התוצאות מעורבות יותר. גיליתי שספיגת רגשותיהם של אנשים קרובים מעוררת בי רתיעה, דבר שמעולם לא קרה קודם. תגובות רגשיות עזות ביעבעו בי והפגנתי רגשות שמעולם לא הבעתי.
חמש שנים חלפו עד שמצאתי מחדש את האיזון והיציבות. באותה תקופה הלכה ונמוגה התחושה שאני יכול לראות לתוך נפשו של הזולת. אך החוויה הותירה בי שינוי בל יימחה. לפני ה–TMS דיבור על רגשות נשמע לי כמו לגלוג אכזרי; כמו לתאר צבע יפהפה למישהו שרואה בשחור־לבן, ואז פתאום המדענים מפעילים לו את ראיית הצבע. ואף על פי שהמראה כבר התפוגג, זיכרונו הבוהק יישאר איתי תמיד.
נישאתי בשנית, לאשה בעלת הבחנה רגשית חדה. לתדהמתי, היא הפכה לחברתה הטובה של אשתי הראשונה ואף עזרה לי לחדש את הקשר עם בני. היא ייסדה מסורת של ארוחות וכנסים משפחתיים והכניסה חמימות חדשה לחיי. יותר מזה, היא סייעה לי להפוך לחלק מרשת של חיבוריות רגשית שלא הכרתי קודם וודאי שלא יכולתי להכיר לפני ה–TMS.
הדבר הזה ניכר היטב ביחסי עם בני. לפני ה–TMS הלכנו והתרחקנו זה מזה, הן כתוצאה ממרד הנעורים שלו והן בגלל חוסר היכולת של שנינו לקרוא רגשות (גם בני נמצא על הספקטרום האוטיסטי). הצטרפנו יחד למחקר, שהפך לחוויה משותפת רבת עוצמה. גם כשהשפעות ה–TMS הלכו והפרידו ביני לבין אשתי לשעבר, הן קירבו ביני לבין בני. הטיפול עזר לי גם להבין את אמי בשנים האחרונות לחייה.
הכרתי חברים חדשים ובניתי עסק איתן יותר. ועוד משהו: למדתי שהדשא לא תמיד ירוק יותר בכל האמור בראייה רגשית. רוב חיי חשבתי שאני סובל מנכות, מעיוורון רגשי. ומשחל השינוי, הראייה לתוך נפשו של הזולת הכתה אותי בתדהמה. אך הפיכתי לאדם "רגיל" היא זו שבסופו של דבר הטילה בי מום. עכשיו אני מבין שהשוני שלי הוא שהופך אותי למי שאני — לטוב ולרע. וזו, לדעתי, תובנה יקרה מפז.
ג'ון אלדר רוביסון הוא יועץ בנושא אוטיזם ומחבר הספר "Switched On: A Memoir of Brain Change and Emotional Awakening" שראה אור לאחרונה