בבקשה. עשיתי הפסקה שבו קרו המון דברים..
הפסקה היתה בעיקר בגלל שבעה על גיסתי שנפטרה מסרטן, שבוע שמסתיים ביום ראשון הקרוב היה מאוד רגשי ורוחני עבורי. קרו לי הרבה צירופי מקרים מוזרים בזמן השבעה. אני מבינה שזה כאילו אות שאני בדרך הנכונה. או שלא. בכל מקרה זו אנקדוטה מעניינת. למשל, אתמול כשחזרתי לדירתי ראיתי אוטובוס שעבר לידי, שמספרו 666. אתמול התערבתי עם אחייני הקטן שטען בתוקף שזה לא מספר השטן "כמו שכולם חושבים". (הוא ניצח אגב, קיבל קופסת שוקולדים עבודת יד). למשל, נתקלתי בחוברת של חבד על אבל ונחמה ובתוכו תיאור מדויק של החקירה העצמית של רמנה שאותו אני מתרגלת המון. בכלל לא חשבתי שזו אפשרות שאתקל בזה בחוברת מהדת היהודית. למשל, ביום מותה, קיבלתי אימייל ממורה רוחני על החיים והמוות. למשל, היתה שם מישהי שנראתה בדיוק אבל בדיוק, כולל שפת גוף, כמו נערה אחרת שנהגתי לראות כל פעם שנסעתי באוטובוס מחאניה לסטברוס. למשל קראתי מאמר על תופעה פיזית כלשהי שבו הומלץ לשים pressure stockings ואימי אמרה בדיוק את המילים האלה בזמן שקראתי בהן.
 
וזה מביא אותי ל"שיטתי". היו כמה פעמים שהמציאות נראתה לי כחלום, כתמונה יותר נכון (אפשר גם להשתמש במילה אובייקט) והיתה הזדהות עם הצד שרואה, ממרחק, משועשע. עכשיו כשאני כותבת לך אני חשה יותר את הכותבת, שאינה קיימת כלל כמובן. הטכניקה או הסדהנא שלי מבוססת על ההבנה, לא רק טכנית אלא חוויתית, שמה שרואה מתוך העיניים הוא התשובה לשאלה מי אני. זה העצמי, האמת, המציאות, התודעה. לבחירתך. האם העין הפיזית היא שרואה? האם האוזן היא ששומעת? הלשון טועמת? לא!
את השאלה הזו מצאתי גם בחוברת של חבד כמה שבועות אחרי שהיא עלתה בי, אפרופו צירופי מקרים.
 
כל מה שצריך לעשות זה לראות את "זה". כל אחד יבחר אובייקט שנוח לו ויווכח בעצמו. אני לקחתי דף לבן נקי שזה גם מטפורה מתאימה לטבענו האמיתי, ודרכו ניסיתי לראות שאני היא זו שמתבוננת בנייר ולא המחשבות שניתן לכתוב עליו (שזה משהו שעשיתי גם). גם המבט חשוב כאן, הוא צריך להיות צלול ולא תזזיתי. כמו קרן לייזר.
אפשר להשתמש גם בראי, ובכלל יש המון אפשרויות. ברגע שנפתחים לזה ורוצים בזה, כמו שאומרת הקלישאה, השמיים הם הגבול. קורים דברים..