מישהו מכיר מקום להקרנות בחיפה ????
- פותח הנושא eldad2114
- פורסם בתאריך
היי אלדד
בצפון זה ברמבם" ונראה לך שצריך לעשות את זה מהר יותר כלומר להאיץ את התור. אז הם יודעים מה שהם עושים וועד מתי מותר להתארך בתור. אצלי עברו כמעט 5 חודשים מהניתוח. בהתחלה היתי לחוצה מאוד. וצעקתי ודיברתי עד שהסבירו שיש להם קריטריונים. ןבסוף בגלל אילוציםשביקשתי להתאחר אמרו אסור.ןהלחיצו אותי להגיע. אותו הדבר למי שמקבל כימותרפיה. עש חצי שנה מותר להתמהמה וזה ניתן לשינוי מאחד לשני. בקשר לבית חולים האיטלקי. שם התורים יותר ארוכים אין להם מאיץ כמו ברמב"ם. אולי האונקולוגית שלך יכולה לעזור. חוץ מזה מרכז הארץ? יש לי 2 חברות שבגלל חוסר מקום נסעו עד באר שבע. זה לא מעודד אבל יהיה בעוד שנתיים ואולי פחות מכון הקרנות בהעמק בעפולה. נאנוש
בצפון זה ברמבם" ונראה לך שצריך לעשות את זה מהר יותר כלומר להאיץ את התור. אז הם יודעים מה שהם עושים וועד מתי מותר להתארך בתור. אצלי עברו כמעט 5 חודשים מהניתוח. בהתחלה היתי לחוצה מאוד. וצעקתי ודיברתי עד שהסבירו שיש להם קריטריונים. ןבסוף בגלל אילוציםשביקשתי להתאחר אמרו אסור.ןהלחיצו אותי להגיע. אותו הדבר למי שמקבל כימותרפיה. עש חצי שנה מותר להתמהמה וזה ניתן לשינוי מאחד לשני. בקשר לבית חולים האיטלקי. שם התורים יותר ארוכים אין להם מאיץ כמו ברמב"ם. אולי האונקולוגית שלך יכולה לעזור. חוץ מזה מרכז הארץ? יש לי 2 חברות שבגלל חוסר מקום נסעו עד באר שבע. זה לא מעודד אבל יהיה בעוד שנתיים ואולי פחות מכון הקרנות בהעמק בעפולה. נאנוש
אני רוצה לספר לכם מה עברתי עם הורי
אפרופו ביורוקרטיה... עם אבא, לפני למעלה מ - 15 שנה, היה סיפור כזה: הוא היה אחד משני חולים בארץ, שהתנדבו לניסוי, שנערך במכון וייצמן לבדיקת השפעת אינטרפרון בי בחולי לוקמיה כרונית. באיזה שהוא שלב נגמר המימון למחקר, וקופת חולים סירבה להמשיך לממן אותו (או משרד הבריאות, לא זוכרת). אבא שלי נאלץ לדדות חצי גמור לרופא המחוזי ולצעוק עליו כשגרונו ניחר, ואמר לו: "או קיי. אתה מפסיק לי את המימון - אין שום בעייה. תיקח את המוות שלי על אחריותך!" וגם אני, ילדה בת 13, נסעתי יום אחד להיפגש עם היצור השפל הזה ובכיתי לו במשרד שאני עדיין צריכה את אבא שלי. בסוף היו מלא ועדות ואישרו לו להמשיך... עם אמא שלי היה סיפור קשה לא פחות: אחרי הניתוח רשמו לה במחלקה תרופה, שאני לא זוכרת את שמה, וציידו אותה במרשם המשך. הלכתי עם מרשם ההמשך לקופת חולים, והרוקחת הודיעה לי שרק מרשם שניתן ע"י גסטרו אנטרולוג של ילדים אפשר לכבד. הסברתי להם שאמא שלי לא בדיוק ילדה, ושזה מה שהיא חייבת לקחת, אבל הרוקחת אטמה אוזניים והמשיכה לשרת לקוחות. אני באותו זמן הייתי במצב נפשי קשה, כי גם ככה הפרוגנוזה של אמא היתה גרועה - איבחנו אותה בשלב 4 - אתם יודעים מה זה אומר... ופשוט בכיתי. נסעתי לבתי מרקחת בבני ברק, דיברתי על ליבם של רוקחים דתיים, אולי רחמיהם יכמרו, ואכן בהתחלה זה עבד והם נתנו לי את התרופה. אחר כך כבר לא הסכימו, ולמזלי החליפו לאמא את התרופה. טוב, בלאו הכי לא עזר לה. ואתם יודעים, אני כועסת על עצמי כל כך שלא הייתי נחרצת יותר. שלא עמדתי מול הרופאים במחלקות הרבות בהן היא אושפזה, ולא הטחתי בפניהם את הזוועות שהם עוללו לה כששיחררו אותה מוקדם מדי במצב של התייבשות, שנתנו לה תרופה שאסור היה לה לקחת, למרות הוראה חד משמעית שלי, שהעבירו אותה באמבולנס ללא ליווי רופא מטעמי חיסכון, אלא רק חובש, כשהיתה עם פגיעה מוחית... למה לא צרחתי? למה לא הפכתי שולחנות? לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי על כך. והרופאים המנוולים לא האמינו לנו שהיא לא אוכלת כלום כבר חודשים!!! לא האמינו לה! לא נעתרו לבקשתנו לחבר אותה למכשיר הזנה! אמרו לנו "היא בטח עובדת עליכם וקמה בלילה, כשאתם לא רואים, למקרר" נו באמת... נו באמת!!! לעזאזל איתם!!! איך היא המשיכה להתקיים בכלל ככה? ירדה מ - 60 -65 קילו ל - 35 - 36 קילו ואף אחד לא האמין איך היא חיה בלי לאכול! היא שמה בפה וירקה מרוב פחד, כי עברה כריתת קיבה מלאה (וגם טחול וגם צפק, וגם ניתוח מעקפים חוזר במעי, וגם חיידק טורף וגם כימוטרפיה שהיתה אלרגית אליה...) וכל כך היה כואב - ב - 5 השבועות האחרונים לחייה אמא לא היתה צלולה - היא נפלה בבית - היה לה אירוע מוחי בגלל מינון מופרז של קומאדין - והיא היתה מבולבלת, לא כל כך ידעה מי אנחנו, ורק לעתים חזרה לעצמה. ובהוספיס, כששמו לה קטטר, היא בכתה מכאבים ואמרה לאחות "כואב לי" והאחות זילזלה בה ואמרה לה "זה לא כואב - זה רק לא נוח, תתרגלי". לעזאזל איתך! אומרים לך שזה כואב אז זה כואב! כאבתי את אמא שלי עד יציאת נשמתה. ואחרי לילה שלם של חירחורים קשים, בבוקר שואלת אותנו הרופאה למה לא ביקשנו לחבר אותה לחמצן - והרי כשהתקבלה להוספיס החתימו אותנו שלא מחברים לחמצן ולא להזנה מלאכותית ולא עושים החייאה!!! למה רק אחרי כן מתברר פתאום שהם כן מחברים לחמצן כדי להקל... למה אני צריכה לשבת כל הלילה ליד אמא שלי ולתרגל איתה הרפיה של הנשימה, כשיש להם חמצן בחדר?!?!? כמה איכזבתי אותה... והיא כל כך רצתה הביתה, ולא יכולתי לקחת אותה. רק אני גרתי איתה. רק אני והיא. לא יכולתי לסעוד אותה - היא היתה סיעודית לחלוטין בסוף המר. עוד בקשה שלא מילאתי אחריה... למה ולמה ולמה - תמיד יהיו לי שאלות באוויר. ואכזבה. מעצמי. ממערכת הבריאות. ותמיד יהיו גם המלאכים הטובים שעזרו ותמכו לאורך כל הדרך, מנצנצים ומאירים באור קלוש את הדרך האפלה... וזה כואב. כל כך כואב... אני מתנצלת על ההשתפכות. לפני כמה ימים שאלתי אם זה בסדר. מקווה שלא הכבדתי עליכם יותר מדי ואם כן תמחקו את ההודעה שלי כי חלילה איני רוצה לפגוע באיש. תודה על ההקשבה (הקריאה)
אפרופו ביורוקרטיה... עם אבא, לפני למעלה מ - 15 שנה, היה סיפור כזה: הוא היה אחד משני חולים בארץ, שהתנדבו לניסוי, שנערך במכון וייצמן לבדיקת השפעת אינטרפרון בי בחולי לוקמיה כרונית. באיזה שהוא שלב נגמר המימון למחקר, וקופת חולים סירבה להמשיך לממן אותו (או משרד הבריאות, לא זוכרת). אבא שלי נאלץ לדדות חצי גמור לרופא המחוזי ולצעוק עליו כשגרונו ניחר, ואמר לו: "או קיי. אתה מפסיק לי את המימון - אין שום בעייה. תיקח את המוות שלי על אחריותך!" וגם אני, ילדה בת 13, נסעתי יום אחד להיפגש עם היצור השפל הזה ובכיתי לו במשרד שאני עדיין צריכה את אבא שלי. בסוף היו מלא ועדות ואישרו לו להמשיך... עם אמא שלי היה סיפור קשה לא פחות: אחרי הניתוח רשמו לה במחלקה תרופה, שאני לא זוכרת את שמה, וציידו אותה במרשם המשך. הלכתי עם מרשם ההמשך לקופת חולים, והרוקחת הודיעה לי שרק מרשם שניתן ע"י גסטרו אנטרולוג של ילדים אפשר לכבד. הסברתי להם שאמא שלי לא בדיוק ילדה, ושזה מה שהיא חייבת לקחת, אבל הרוקחת אטמה אוזניים והמשיכה לשרת לקוחות. אני באותו זמן הייתי במצב נפשי קשה, כי גם ככה הפרוגנוזה של אמא היתה גרועה - איבחנו אותה בשלב 4 - אתם יודעים מה זה אומר... ופשוט בכיתי. נסעתי לבתי מרקחת בבני ברק, דיברתי על ליבם של רוקחים דתיים, אולי רחמיהם יכמרו, ואכן בהתחלה זה עבד והם נתנו לי את התרופה. אחר כך כבר לא הסכימו, ולמזלי החליפו לאמא את התרופה. טוב, בלאו הכי לא עזר לה. ואתם יודעים, אני כועסת על עצמי כל כך שלא הייתי נחרצת יותר. שלא עמדתי מול הרופאים במחלקות הרבות בהן היא אושפזה, ולא הטחתי בפניהם את הזוועות שהם עוללו לה כששיחררו אותה מוקדם מדי במצב של התייבשות, שנתנו לה תרופה שאסור היה לה לקחת, למרות הוראה חד משמעית שלי, שהעבירו אותה באמבולנס ללא ליווי רופא מטעמי חיסכון, אלא רק חובש, כשהיתה עם פגיעה מוחית... למה לא צרחתי? למה לא הפכתי שולחנות? לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי על כך. והרופאים המנוולים לא האמינו לנו שהיא לא אוכלת כלום כבר חודשים!!! לא האמינו לה! לא נעתרו לבקשתנו לחבר אותה למכשיר הזנה! אמרו לנו "היא בטח עובדת עליכם וקמה בלילה, כשאתם לא רואים, למקרר" נו באמת... נו באמת!!! לעזאזל איתם!!! איך היא המשיכה להתקיים בכלל ככה? ירדה מ - 60 -65 קילו ל - 35 - 36 קילו ואף אחד לא האמין איך היא חיה בלי לאכול! היא שמה בפה וירקה מרוב פחד, כי עברה כריתת קיבה מלאה (וגם טחול וגם צפק, וגם ניתוח מעקפים חוזר במעי, וגם חיידק טורף וגם כימוטרפיה שהיתה אלרגית אליה...) וכל כך היה כואב - ב - 5 השבועות האחרונים לחייה אמא לא היתה צלולה - היא נפלה בבית - היה לה אירוע מוחי בגלל מינון מופרז של קומאדין - והיא היתה מבולבלת, לא כל כך ידעה מי אנחנו, ורק לעתים חזרה לעצמה. ובהוספיס, כששמו לה קטטר, היא בכתה מכאבים ואמרה לאחות "כואב לי" והאחות זילזלה בה ואמרה לה "זה לא כואב - זה רק לא נוח, תתרגלי". לעזאזל איתך! אומרים לך שזה כואב אז זה כואב! כאבתי את אמא שלי עד יציאת נשמתה. ואחרי לילה שלם של חירחורים קשים, בבוקר שואלת אותנו הרופאה למה לא ביקשנו לחבר אותה לחמצן - והרי כשהתקבלה להוספיס החתימו אותנו שלא מחברים לחמצן ולא להזנה מלאכותית ולא עושים החייאה!!! למה רק אחרי כן מתברר פתאום שהם כן מחברים לחמצן כדי להקל... למה אני צריכה לשבת כל הלילה ליד אמא שלי ולתרגל איתה הרפיה של הנשימה, כשיש להם חמצן בחדר?!?!? כמה איכזבתי אותה... והיא כל כך רצתה הביתה, ולא יכולתי לקחת אותה. רק אני גרתי איתה. רק אני והיא. לא יכולתי לסעוד אותה - היא היתה סיעודית לחלוטין בסוף המר. עוד בקשה שלא מילאתי אחריה... למה ולמה ולמה - תמיד יהיו לי שאלות באוויר. ואכזבה. מעצמי. ממערכת הבריאות. ותמיד יהיו גם המלאכים הטובים שעזרו ותמכו לאורך כל הדרך, מנצנצים ומאירים באור קלוש את הדרך האפלה... וזה כואב. כל כך כואב... אני מתנצלת על ההשתפכות. לפני כמה ימים שאלתי אם זה בסדר. מקווה שלא הכבדתי עליכם יותר מדי ואם כן תמחקו את ההודעה שלי כי חלילה איני רוצה לפגוע באיש. תודה על ההקשבה (הקריאה)
בוזיקית ../images/Emo70.gif
נשמע לי כל כך הרבה לעבור את מה שאת עברת. כל כך הרבה יותר מדי. אני שמחה שאת מרגישה נוח לכתוב כאן ולספר לנו את כל מה שהרגשת ועברת. זה לא קל לעבור את כל זה אבל לפעמים זה אפילו הרבה יותר קשה לדבר על זה. להעלות מחדש את כל הההתמודדות הזו. אולי השאלות ימשיכו להיות שם, אבל הכוח שהיה לך להתמודד גם עם הורה חולה במצבים שאף אחד מאיתנו לא רוצה לחשוב עליהם בכלל, וגם להלחם בבירוקרטיה שזה כל כך הרבה תסכול ותחושה שאת פשוט לא יכולה לעזור לאבא או לאמא. אני חושבת שעשית המון, ואני חושבת שאת צריכה לתת לעצמך קצת קרדיט על כל מה שעברת ולהבין שעשית כל מה שיכולת באותו רגע. כי גם זה כבר נעשה, את גם כבר לא יכולה לשנות את זה עכשיו. אני בטוחה שההורים שלך לא ביקרו אותך על זה שעשית מעט מדי. עשית המון, בתקופה מאד ארוכה ולא קלה. אולי תחשבי אם הגיע הזמן לשים את הדברים קצת בצד ולדאוג קצת ולעצמך ולמה שבחיים לפנייך. גלי
נשמע לי כל כך הרבה לעבור את מה שאת עברת. כל כך הרבה יותר מדי. אני שמחה שאת מרגישה נוח לכתוב כאן ולספר לנו את כל מה שהרגשת ועברת. זה לא קל לעבור את כל זה אבל לפעמים זה אפילו הרבה יותר קשה לדבר על זה. להעלות מחדש את כל הההתמודדות הזו. אולי השאלות ימשיכו להיות שם, אבל הכוח שהיה לך להתמודד גם עם הורה חולה במצבים שאף אחד מאיתנו לא רוצה לחשוב עליהם בכלל, וגם להלחם בבירוקרטיה שזה כל כך הרבה תסכול ותחושה שאת פשוט לא יכולה לעזור לאבא או לאמא. אני חושבת שעשית המון, ואני חושבת שאת צריכה לתת לעצמך קצת קרדיט על כל מה שעברת ולהבין שעשית כל מה שיכולת באותו רגע. כי גם זה כבר נעשה, את גם כבר לא יכולה לשנות את זה עכשיו. אני בטוחה שההורים שלך לא ביקרו אותך על זה שעשית מעט מדי. עשית המון, בתקופה מאד ארוכה ולא קלה. אולי תחשבי אם הגיע הזמן לשים את הדברים קצת בצד ולדאוג קצת ולעצמך ולמה שבחיים לפנייך. גלי
תודה אנשים יקרים. אני כל כך כואבת
וכל כך פוחדת שיום אחד גם לי זה יקרה. אני מאוד רגישה וגם לי יש בעיות רפואיות. לא בסדר גודל כזה ב"ה אבל יש לי גם בעיות משלי ואני פוחדת שלא יהיה לי סרטן, כי שני הורי מתו מזה. תודה שקראתם ושוב, אם ההודעות שלי קשות לכם מדי תגידו לי או תמחקו את זה ותסבירו לי בבקשה. חשוב לי מאוד שאף אחד לא יזדעזע בגללי או משהו כזה... לא רוצה להנמיך את רוחו של אף אחד וכמו תמיד אסיים בברכת רפואה שלמה לכולכם אנשים טובים
וכל כך פוחדת שיום אחד גם לי זה יקרה. אני מאוד רגישה וגם לי יש בעיות רפואיות. לא בסדר גודל כזה ב"ה אבל יש לי גם בעיות משלי ואני פוחדת שלא יהיה לי סרטן, כי שני הורי מתו מזה. תודה שקראתם ושוב, אם ההודעות שלי קשות לכם מדי תגידו לי או תמחקו את זה ותסבירו לי בבקשה. חשוב לי מאוד שאף אחד לא יזדעזע בגללי או משהו כזה... לא רוצה להנמיך את רוחו של אף אחד וכמו תמיד אסיים בברכת רפואה שלמה לכולכם אנשים טובים
אתה יודע מה? אולי זה באמת רעיון טוב
ואני אלך אפילו עוד צעד קדימה ואעז להציע, שאם למי מכם יש שאלות כיצד התמודדתי עם מחלת הסרטן אצל שני הוריי (שנפטרו, שוב אני מדגישה, כדי למנוע אי הבנות) אתם מוזמנים לשאול אותי. אולי באמת זה עשוי לעניין אתכם, שנמצאים בצידו האחר של המתרס, או אולי אתם, שתומכים ומלווים בן משפחה או ידיד שחולה במחלה. אני יכולה רק לספר את הסיפור האישי שלי, אין לי ידע מקצועי, וכל שצברתי הוא מעט נסיון בחיים. אשמח לחלוק אותו עם מי שסבור שהדבר עשוי לסייע לו. נכון, הפצע מדמם, עוד לא חלפה שנה למותה של אמי, אבל אם מישהו ייעזר בי ולו במעט, לפחות אוכל להתנחם בכך מעט.
ואני אלך אפילו עוד צעד קדימה ואעז להציע, שאם למי מכם יש שאלות כיצד התמודדתי עם מחלת הסרטן אצל שני הוריי (שנפטרו, שוב אני מדגישה, כדי למנוע אי הבנות) אתם מוזמנים לשאול אותי. אולי באמת זה עשוי לעניין אתכם, שנמצאים בצידו האחר של המתרס, או אולי אתם, שתומכים ומלווים בן משפחה או ידיד שחולה במחלה. אני יכולה רק לספר את הסיפור האישי שלי, אין לי ידע מקצועי, וכל שצברתי הוא מעט נסיון בחיים. אשמח לחלוק אותו עם מי שסבור שהדבר עשוי לסייע לו. נכון, הפצע מדמם, עוד לא חלפה שנה למותה של אמי, אבל אם מישהו ייעזר בי ולו במעט, לפחות אוכל להתנחם בכך מעט.
תודה רמי יקר ../images/Emo140.gif
סיפרתי את הסיפור האישי שלי, שמכיל הרבה הרבה מעבר למה שכתבתי (התחברתי רק בנושא של הכעס על מערכות הממסד) לא בכדי לבקש חלילה רחמים, אלא בכדי לפרוק מהלב מטען כבד כבד שיושב אצלי שנים (עם אבא) ובקושי שנה (עם אמא, בקרוב מאוד אזכרה ראשונה לפטירתה). אל נא תיבכה בגללי. מאוד ריגש אותי שנגעתי כך בליבך, אך ממש לא התכוונתי שמישהו יזיל דמעה בגללי. ושוב תודה, ורפואה שלמה.
סיפרתי את הסיפור האישי שלי, שמכיל הרבה הרבה מעבר למה שכתבתי (התחברתי רק בנושא של הכעס על מערכות הממסד) לא בכדי לבקש חלילה רחמים, אלא בכדי לפרוק מהלב מטען כבד כבד שיושב אצלי שנים (עם אבא) ובקושי שנה (עם אמא, בקרוב מאוד אזכרה ראשונה לפטירתה). אל נא תיבכה בגללי. מאוד ריגש אותי שנגעתי כך בליבך, אך ממש לא התכוונתי שמישהו יזיל דמעה בגללי. ושוב תודה, ורפואה שלמה.
מיכליתשלהצאט
New member
עצוב מאוד מאוד ../images/Emo7.gif
מצטערת שהיית צריכה לעבור כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר מקוה שעכשיו את מפצה את עצמך היטב על כל הסבל שנגרם לך והמערכת גרמה לך, ומאחלת לך המון בריאות. מיכל
מצטערת שהיית צריכה לעבור כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר מקוה שעכשיו את מפצה את עצמך היטב על כל הסבל שנגרם לך והמערכת גרמה לך, ומאחלת לך המון בריאות. מיכל
מיכל יקרה, קודם כל אני מאד שמחה
לקרוא שהחלמת! ואני מחזיקה לך אצבעות שמעתה והלאה תדעי רק בריאות ושלווה אמן! ובאשר לתהייתך, לא, איני מפצה עצמי, אני עדיין בשנת אבל על אמי ז"ל, ולא מוצאת את עצמי בכלל. אני מרגישה לבד בעולם מכל מיני סיבות, וגם מצבי הבריאותי אינו מזהיר (חלילה לא מדובר במחלה ממארת) ובכל אופן חיי נתונים במתח רב וקשה מנשוא, סיוטים (אני מצאתי את אמא מתה ואני טיפלתי בה צמוד צמוד כל זמן המחלה) וקשה לי להוציא את התמונות האלה מהראש. מקווה לימים טובים יותר וממשיכה להחזיק פה לכולם אצבעות!
לקרוא שהחלמת! ואני מחזיקה לך אצבעות שמעתה והלאה תדעי רק בריאות ושלווה אמן! ובאשר לתהייתך, לא, איני מפצה עצמי, אני עדיין בשנת אבל על אמי ז"ל, ולא מוצאת את עצמי בכלל. אני מרגישה לבד בעולם מכל מיני סיבות, וגם מצבי הבריאותי אינו מזהיר (חלילה לא מדובר במחלה ממארת) ובכל אופן חיי נתונים במתח רב וקשה מנשוא, סיוטים (אני מצאתי את אמא מתה ואני טיפלתי בה צמוד צמוד כל זמן המחלה) וקשה לי להוציא את התמונות האלה מהראש. מקווה לימים טובים יותר וממשיכה להחזיק פה לכולם אצבעות!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.