היי מיצושק'ה, טריגר
נכון, ככה זה לפעמים עם הארוחות המשפחתיות, ישנם שם הטריגרים והקשיים.
בקשר לבחור האידיוט, שאני מבינה שגם הוא היה טריגר, אז אולי את צריכה לטפל בשני דברים: אחד, לטפל בכאב האמיתי שנשאר לך מהקשר שהיה ונגמר, ולא להשאיר את המקום כואב. אחרת, את תסחבי את הכאב הזה לכל קשר חדש. ובכלל חבל עלייך ועל הרגשות שלך. שם את צריכה לסגור את המעגל ולצאת ממנו מחוזקת ועם בטחון עצמי ובהרגשה שאת שווה.
והדבר השני בקשר לבחור ההוא, היה לו תפקיד נוסף בחייך. הלכתי אחורה לחפש מה כתבת עליו, וכתבת ש"הוא לא מחמיא הרבה ואני לא יודעת אם זה בגלל שאין לו מה להחמיא לי או בגלל שהוא פשוט כזה, או מתבייש. בינתיים המעשים שלו מדברים."
היקום שלח אותו אליך כשיקוף של איך שאת מתייחסת לעצמך. לא מחמיאה לעצמך אבל המעשים שלך מדברים. ושוב חזרנו לעניין איך את מרגישה עם עצמך.
ויש גם דבר שלישי בקשר לבחור הבא... בהיכרות הבאה בהחלט ליהנות מההיכרות איתו, אבל גם לגשש לאן מועדות פניו, האם לקשר רציני או לא, ובהתאם לזה להמשיך. אני בטוחה כשתעשי את העבודה בקשר לכאב האמיתי שיש לך, ובקשר להרגשה הפנימית שאת שווה, את גם תפגשי מישהו יותר מתאים. תעשי לך רשימה של מה הדברים החשובים לך בבחור שאת לא מוכנה להתפשר עליהם.
בקשר לדירה, יש משהו שאת יכולה לעשות שתלוי בך, שיתן לך הרגשה ביתית? אני מאמינה שכשבחרת בדירה בחרת בה כי היא מצאה חן בעינייך, נכון? או שאולי אני טועה. עצבות עמוקה זה לא טוב בשבילך. למה את מרגישה תלושה בחללים האלה? המילה שלך חללים נשמעת לי כמו משהו ריק שאת צריכה למלא. אין מספיק רהיטים? אולי את צריכה וילונות? אדניות בחלונות או עציצים? פריטים שיעשו לך בית? מה את יכולה להוסיף בבית שיתן לך תחושת יציבות?
גם אני לא הרגשתי משהו בארוחה המשפחתית שלי ושתקתי המון. יש לי גיס שבדרך כלל עושה לי הקפאה, אלא שהפעם הוא השפיע עליי פחות והוא לא היווה עבורי טריגר. במשך הערב מצאתי את הפינות שלי. פעם אחיינית נחמדה להתעניין בה ולדבר איתה, ומה שקרה היה שאחר-כך היא ניסתה להתעניין בי, ואז אני ניסיתי לברוח מהנושא... ופעם מישהו אחר. הארוחה היתה בגינה, והיתה עוד פינת ישיבה חוץ מהשולחן הראשי.
אבל היתה דרמה סוערת לפני הארוחה. נסעתי לארוחה עם אימי במונית עם הנהג הקבוע שלה, והתעורר בינינו ויכוח שעלה לטונים גבוהים. הוא גם הנהג שאני נוסעת איתו מידי פעם כבר שנים רבות, והוא מכיר את כל השמחות והצרות המשפחתיות שלנו. הוא כל הזמן ניסה להשתיק רק אותי ש"זה לא יפה, וזה ערב חג" ועוד. אבל אימי לחצה לי על הנקודות הכי כואבות שלי "רק את אשמה במחלה ובמה שקרה לך" ועלו עוד נושאים, ואני בפעם הראשונה מאז שאני חולה איבדתי לגמרי שליטה ואת העשתונות, ואמרתי לה שהיא מרושעת ובלתי נסבלת ואכזרית.
אמרתי שהרגשות הקשים שלי התחילו עוד לפני הנסיעה, אז הוא אמר שאם ככה לא הייתי צריכה לנסוע בכלל לארוחה והייתי צריכה להישאר בבית. ואז התפוצצתי גם עליו ואמרתי לו שהוא חד-צדדי. הוא אף פעם לא היה כזה, אף פעם לא היה חד-צדדי. הוא תמיד היה מאוזן. לא היכרתי אותו ככה, ורק הוא היה חסר לי אתמול בערב. אבל לא סחבתי איתי לערב שומדבר מזה חוצמזה שלא דיברתי עם אימי והיא לא דיברה איתי. ועם הנהג הזה כמובן שסיימתי לנסוע.
מה שהרגשתי בערב זה מה שהייתי מרגישה גם בלי האירוע שקדם לו. הייתי בסדר ושקטה מאוד. והילדים הקטנים היו כל-כך מתוקים.
חזרתי הביתה ולא הצטערתי על שאיבדתי שליטה, ולא אכלתי לעצמי את הלב על איך שדיברתי. אחותי ובעלה החזירו אותנו הביתה ואותי הורידו קודם, ואני מתארת לעצמי שאמי קיטרה על איך שדיברתי איתה. זה באמת נורא ואיום, אני מסכימה, אבל אני לא מתחרטת, אני חושבת שהמצב שלי הוא באמת נורא ואיום.
מה איתי? אני לא יודעת אם אני רוצה לחיות. אני לא מוצאת שיש טעם. לכן יש לי כל הזמן מחשבות אובדניות. אני רק לא יודעת איך לסיים. כשאני שומעת על אנשים שהתאבדו, אני חושבת לעצמי איך לעזאזל הם מצאו את הדרך. כן, חשבתי הרבה על הצער שיגרם לסביבה שלי, אבל אני באמת לא רואה שהסביבה שלי (לאו דווקא אימי) רואה את הצער העמוק שנגרם לי מלחיות את החיים האלה במצב הזה. כך שזה הפסיק להוות מחסום.
אני נמצאת בטיפול ואני לוקחת תרופות. עבדתי על עצמי המון ואני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר. אין לי יותר כוח.
אבל נדבר עליך, טוב מותק?
אבל מצאתי מיליון דברים אחרים...