בדרך כלל זה עוזר. מן הסתם יש קשת מאוד רחבה של מקרים
ילד אחרי ניתוח כפתורים זה שונה למשל מילד עם קשיים מורכבים, ששונה מילד עם איחור בדיבור בלתי מוסבר ללא בעיות אחרות, וכו'. כך שהשאלה שלך מאוד כללית והיא בעצם כמו לשאול "האם לקחתם פעם את האוטו למוסך והאם זה עזר"...
 
בכל מקרה, לשאלות שלך - יש הרבה טעם לעבודה עם הילד בבית, פשוט רואים את התוצאות לאורך זמן. זה לא תוצאה מיידית. צריך הרבה סבלנות.
 
הקלינאית משחקת איתו כי זו הדרך היחידה להפעיל ילדים בגיל הרך (כמו שעושים בריפןי בעיסוק, אם יצא לך לראות). המשחק הוא מאד מכוון מטרה, מגרה ומעודד את הדיבור ומציב מודל של שימוש בשפה בהתאם לשלב שהילד נמצא בו (אם הוא בשלב רכישת שמות עצם, או ברכישת פעלים, או בחיבור שתי מלים, או דווקא בדגש על צלילים מסויימים וכו').
 
אכן ההורה מצופה לעשות עבודה עם הילד בבית אבל את ממש לא אמורה לשבת איתו כל יום כמה שעות. בגילאי שנתיים-שלוש מדובר על עשר דקות ביום של עבודה רצופה ללא הפרעות (בלי לדבר באמצע עם הילדים הגדולים, בלי ללכת לרגע ולחזור, וכו', אלא אך ורק ההורה והילד עובדים יחד עשר דקות). זה בהחלט משהו שאפשר לעמוד בו (לא תמיד זה קל... אבל זה אפשרי). וביום שאתם אצל הקלינאית את לא צריכה בנוסף לזה גם לעבוד בבית, זה פשוט יותר מדי בשביל הילד וגם אין בזה צורך.
 
את כל הדברים האלה הקלינאית אמורה להסביר לך לכל אורך הדרך מתחילת הטיפול. תשתפי אותה בקושי לעבוד בבית. תגידי לה (בצורה לא פוגעת כמובן) שבעצם זה נראה שזה "רק" משחק... אם היא טובה, היא תדע להסביר לך הרבה יותר טוב ממני את התפקיד שלה ואת מגבלות הטיפול ואת התפקיד של ההורים. לצערי הקלינאיות בקופות החולים הרבה פעמים לא מסוגלות לתת את ההסברים הנדרשים והן רואות בהורה כגורם מפריע במקום לראות בו שותף.
 
 
 
