זה חלק מהרוח המודרנית
וזו אגב עוד הוכחה שטולקין היה מודרני לא פחות מבני דורו, ולא אנאכרוניסט שניסה לכתוב בצורה שאיש לא כתב בה מזה מאות שנים, כמו שנטען בעבר. אגב סיפורו של ארתור החל בוויילס, ומשם הגיע לצרפת (כמו גם סיפורים אחרים ממקור קלטי כמו טריסטן ואיזולט, או הקערה המקודשת שנהפכה לגביע הקדוש). מה שהיה הוא שלאנגלים, בין אם המהגרים האנגֶל-ים והסקסונים או תושבי-הארץ הקלטים, לא היתה מסורת כתובה של מיתוסים שקשורה באופן ישיר לארץ שבה ישבו, כמו למשל שליוונים היו מיתוסים שקשורים לנופי יוון (האולימפוס ועוד), או לויקינגים על מקומות כלליים יותר שבהם הם ישבו או הפליגו; ואם לקלטים היה בכל זאת משהו (אבל מאוד מקומי), הרי שלמהגרים לא היה די זמן לחבר מיתוסים כאלה, כי עשרות שנים בודדות אחרי שהגיעו הם כבר הומרו לנצרות (ע"י קולומבה הקדוש ואחרים) ומעט מאוד מהמסורת שלהם שרד. מה שכן נותר היה רק בשילוב עם הנצרות (שהיה ייחודי להם, כמו ב'ביאוולף', למרות שהוא מתרחש בדנמרק ובאיים שמצפון להולנד), ומספר שורות על אלת הקציר, שהובאו כאן בעבר ע"י לגוטל. לכן בצעירותו חש טולקין שהאנגלים חסרים מיתולוגיה שתספר על *ארצם* ושתהיה יחודית ואופיינית להם. הוא חיבר (בסביבות גיל 23-22) כמה פואמות על מקומות שהכיר, ובהן יצר להם רקע עתיק ואגדתי. אבל זה היה רק שלב קצר-מועד, כי זמן קצר אחרי כן הרקע עצמו התפתח והורחב למשהו הרבה יותר אישי ופחות לאומי (גם אם אנגלי באופיו), עד שנותק ממקומות ספציפיים באנגליה. מה שנותר הם רק המלים 'במערבו של העולם הישן' בהקדמה לשרה"ט (על מקום מגורי ההוביטים), והאופי האנגלי של ההוביטים והפלך. הוא אגב לא היה היחיד - כמה שנים מאוחר יותר ט. ה. ווייט עיבד את האגדות הארתוריאניות של מאלורי לספר מודרני יותר (בתקופת מלחמת העולם השניה) כאגדה אנגלית ברוחה.