מי אנחנו באמת?../images/Emo66.gif
הבת שלי שומרת את מכתביי אליה,מצאתי את אחד מהמכתבים,רציתי לשתף בסיפור מדהים,לא זכור לי מהיכן לקחתי אותו. יום אחד, הובל בכיסא גלגלים לחדר בית החולים,אדם אשר חלה במחלה קשה,בחדר הסמוך לחלון כבר שכב חולה אחר. כאשר היו השניים ידידים, נהג החולה ששכב לי החלון, להביט החוצה ולענג את שותפו לחדר שהיה מרותק במיטתו, ומסר לו תיאורים מלאי חיים על העולם בחוץ. היה מתאר את יופיים של העצים בגינה שממול,כיצד העלים מרקדים ברוח,והיו ימים שהיה משעשע את ידידו בתיאורים מפורטים של דברים שאנשים עשו,בשעה שחלפו ליד בית החולים. בתחילה הביע החולה הרתוק עניין, אבל עם הזמן, נעשה מתוסכל, משום שלא יכול היה לראות את כל המראות המופלאים שתיאר לו חברו. ואחרי זמן הפסיק לחבב אותו,והחל לשנוא אותו. לילה אחד בעת התקפת שיעול קשה במיוחד,הפסיק החולה ששכב ליד החלון לנשום, החולה האחר במקום לצלצל בפעמון ולקרוא לעזרה, העדיף לא לעשות דבר. בבוקר שלמחרת נקבע מותו של החולה והוציאו אותו מחדרו,החולה האחר מיהר לבקש מהאחות,להעביר את מיטתו ישר ליד החלון. האחות הציבה את מיטתו ליד החלון,לא היה מאושר ממנו,אך ברגע שהאחות הסיטה את הווילון,הצטמרר החולה ונדהם למראה שראה מהחלון. חומת לבנים לבנה,זה כל שראה ממול חלונו. החולה החל לבכות,שהבין איזה חבר טוב הוא איבד. ועוד הסברתי במכתב: שדווקא בזמנים התובעניים ביותר בחיינו,מתברר לנו מי אנחנו באמת. לא לתת לחוסר האונים להשתלט עלינו. ולהפוך את פצעינו למעיין של חוכמה,כי הכאב הוא מורה,והכשלון הוא דרך להצלחה. ואמיץ הוא האיש שבזירה עצמה,פניו מכוסות באבק,בזיעה ,וממשיך להיאבק באומץ,למען ההתמסרות,למען המטרה. "איכות חיינו נימדדת בסופו של דבר על פי הבחירה וההחלטות שלנו." זהו חלק ממכתבה של אמא
איימי.
הבת שלי שומרת את מכתביי אליה,מצאתי את אחד מהמכתבים,רציתי לשתף בסיפור מדהים,לא זכור לי מהיכן לקחתי אותו. יום אחד, הובל בכיסא גלגלים לחדר בית החולים,אדם אשר חלה במחלה קשה,בחדר הסמוך לחלון כבר שכב חולה אחר. כאשר היו השניים ידידים, נהג החולה ששכב לי החלון, להביט החוצה ולענג את שותפו לחדר שהיה מרותק במיטתו, ומסר לו תיאורים מלאי חיים על העולם בחוץ. היה מתאר את יופיים של העצים בגינה שממול,כיצד העלים מרקדים ברוח,והיו ימים שהיה משעשע את ידידו בתיאורים מפורטים של דברים שאנשים עשו,בשעה שחלפו ליד בית החולים. בתחילה הביע החולה הרתוק עניין, אבל עם הזמן, נעשה מתוסכל, משום שלא יכול היה לראות את כל המראות המופלאים שתיאר לו חברו. ואחרי זמן הפסיק לחבב אותו,והחל לשנוא אותו. לילה אחד בעת התקפת שיעול קשה במיוחד,הפסיק החולה ששכב ליד החלון לנשום, החולה האחר במקום לצלצל בפעמון ולקרוא לעזרה, העדיף לא לעשות דבר. בבוקר שלמחרת נקבע מותו של החולה והוציאו אותו מחדרו,החולה האחר מיהר לבקש מהאחות,להעביר את מיטתו ישר ליד החלון. האחות הציבה את מיטתו ליד החלון,לא היה מאושר ממנו,אך ברגע שהאחות הסיטה את הווילון,הצטמרר החולה ונדהם למראה שראה מהחלון. חומת לבנים לבנה,זה כל שראה ממול חלונו. החולה החל לבכות,שהבין איזה חבר טוב הוא איבד. ועוד הסברתי במכתב: שדווקא בזמנים התובעניים ביותר בחיינו,מתברר לנו מי אנחנו באמת. לא לתת לחוסר האונים להשתלט עלינו. ולהפוך את פצעינו למעיין של חוכמה,כי הכאב הוא מורה,והכשלון הוא דרך להצלחה. ואמיץ הוא האיש שבזירה עצמה,פניו מכוסות באבק,בזיעה ,וממשיך להיאבק באומץ,למען ההתמסרות,למען המטרה. "איכות חיינו נימדדת בסופו של דבר על פי הבחירה וההחלטות שלנו." זהו חלק ממכתבה של אמא
