theapocalypse
New member
מי אני, ולאן אני הולך?
לא בטוח אם פה זה המקום הנכון, אבל אני אכתוב, מקסימום אתם לא חייבים להקשיב.. אני מרגיש שאני חי ללא מטרה. או אולי זה משמעות? כבר קשה לי לקבוע. אני בסה"כ צעיר, אחרי שחרור, אבל אני מרגיש כאילו אין ממש מטרה לחיים האלה. אני לא מדבר במובן ההתאבדותי, אני לא מתכוון להרוג את עצמי (למען האמת , אני מתכוון לחיות כמה שיותר, ואני מיד אסביר למה..), אבל אני מתכוון במושג של מטרת על. יש לי הרבה מטרות קטנות בחיים. אני רוצה להצליח, אני רוצה שיאהבו אותי, אני רוצה לטייל בעולם, אני רוצה שתהיה לי משפחה וילדים, אני רוצה לתרום למדינה, אני רוצה לתרום לחברה, אני רוצה ורוצה ורוצה. כל זה טוב ויפה - אבל כל אלה מטרות שהוכוונתי אליהם מגיל קטן. כאילו, אתם מכירים מישהו שלא רוצה אחת מהמטרות האלו? (אחת, שילוב או אפילו כולן..) מה זה נותן לי ? למה אין פה משהו גדול ונרחב מזה ? אני גם לא מדבר במושג של הדת. במקרה אני מגיע מבית שומר מסורת במידה ("מסורתי" מה שנקרא בלשון העם) ואני מבין דבר או שניים בענייני דת. אלוהים זה לא התשובה, כפי שאני רואה את זה, אלוהים הוא השאלה הכי גדולה. מעריך ומוקיר מאוד את הדת, אבל אני בטוח ששם לא טמון הפתרון למה שאני מחפש. ושוב לעניינו - הרבה אומרים לי שזו התחושה בד"כ אחרי הצבא. טריים, חושבים על הכל, לא ממש מחובר למציאות. אני מרגיש ככה, למען האמת,מאז שאני זוכר את עצמי כחושב בצורה בוגרת... לפחות מכיתה יא'/יב', משהו בסגנון. ושוב, מעולם לא התלוננתי על זה, מעולם לא נתתי לדבר להפריע. אבל תמיד חשבתי על זה, וכרגע אני חושב שכן יש לי מטרה מסוימת. המטרה שלי היא לגלות מהי המטרה שלי. לחפש, לשבת, לחקור ובסופו של דבר לגלות. השאלה היא - איך אני אעשה זאת? זה מוביל אותי לסוגיה הבאה שלי. שוב, תרגישו חופשי לעצור אותי במידה ואני מתרחק מהנקודה. נבהיר כמה דברים מראש. אם החברה המקובלת הייתה שופטת אותי, אני בסה"כ במצב בסדר. סיימתי תיכון עם בגרות מלאה ושירות צבאי מלא כמפקד. המצב עם המשפחה גם בסדר, יש לי תחביבים שלא שונים מכל אדם אחר (מוסיקה, מחשב וכו') , יש לי חברים טובים וטובים פחות.. המצב עם בנות המין השני לא שפיר כלל וכלל, אבל אני משתדל לא לקחת את זה יותר מדי קשה. אני מניח שגם זה קורה. אני אפילו אוסיף ואומר שיחסית לגילי, חוויתי הרבה יותר חוויות מעצבות ומאלפות מאשר אנשים אחרים בגילאים כאלה, בד"כ. השאלה הנשאלת היא, למה אני מרגיש מוזר? למה תמיד כשאני בקבוצה אני מרגיש שונה? האם כל אחד מרגיש ככה, או שזה רק אני? למה אני בקושי מוצא אנשים לחלוק איתם נושאי שיחה ועניין משותפים? אלו שאלות שאין לי מענה. האם זה בגלל שאני מנסה לייחד לעצמי איזשהו מראה/סגנון/אופי שונה מכל השאר? אני בספק. בחצי מהזמן אני חושב שאני מיוחד ושונה מכולם. בחצי השני אני בטוח שאני הכי ממוצע שיש ונראה כאחד האדם. מאיפה התהפוכות האלה מגיעות? אני משתדל להשליך את המצב הזה בעיקר על הקשרים החברתיים שלי, כי אני מאמין שהם השופט הכי טוב. רק באינטרקציה עם הסביבה אתה יכול לדעת עד כמה אתה שונה מכולם. אז כמו שאמרתי מקודם , יש לי מספר חברים טובים. כמה זמן אני מכיר אותם? מספיק. האם הם באמת מכירים אותי? אפילו לא עשירית ממני. האם הם מתייחסים אלי בצורה שונה? לא, לפחות לא שאני יכול לראות. מה עם אנשים אחרים שאני מכיר? אני יכול להתחבר לאנשים די מהר. האם הם באמת יבינו מי אני ומה אני? לעולם לא יקרה, כנראה. איך אני מקשר את שני הנושאים האלו? אתם יכולים לקרוא לזה בצורה הכי פשוטה שיש : "מי אני, ולאן לעזאזל אני הולך?". כשאני מסתכל על כל הטקסט עכשיו, זה המשפט שמסכם אותו בצורה הטובה ביותר. אולי לא הגיע עדיין אירוע רציני בחיי שיכוון אותי למקום שאני צריך ללכת בו. אולי.. אבל השאלה היא, אחרי שיש לי את הידע הזה והמחשבה הזו, האם אירוע שכזה לא יהיה מעין בדיה ? אשליה שבעצם רק תסיח את דעתי מהמחשבות האמיתיות שלי. בין אם זו תהיה מישהי שאתאהב בה, דבר שאצליח בו או דבר חדש בחיים שאגלה. למען האמת, אני די בטוח שכבר חוויתי אירוע כזה כבר, והוא אכן שינה אותי, אך רק לתקופה זמנית. לאחר אותה תקופה חזרתי למחשבות הסדירות... יש פה הרבה מלל. סביר להניח שלא כתבתי הכל בצורה ברורה לכן אני לא מצפה שכולם יבינו בדיוק את הכוונה שלי.. אני מבקש לא ללגלג ולא להשוות אותי לכל מיני דברים מצחיקים כאלו או אחרים. מה שכתבתי היה על ליבי במשך שנים מספר ועצם הכתיבה פה מאוד עזרה לי. מוזמנים לקרוא, להגיב כאוות נפשכם, רק שוב, קחו בחשבון שזה נושא מאוד חשוב לי ואני די רגיש כלפיו. תודה רבה, ותודה שיש פורומים באינטרנט שאפשר לחלוק רגשות כך. שנה טובה.
לא בטוח אם פה זה המקום הנכון, אבל אני אכתוב, מקסימום אתם לא חייבים להקשיב.. אני מרגיש שאני חי ללא מטרה. או אולי זה משמעות? כבר קשה לי לקבוע. אני בסה"כ צעיר, אחרי שחרור, אבל אני מרגיש כאילו אין ממש מטרה לחיים האלה. אני לא מדבר במובן ההתאבדותי, אני לא מתכוון להרוג את עצמי (למען האמת , אני מתכוון לחיות כמה שיותר, ואני מיד אסביר למה..), אבל אני מתכוון במושג של מטרת על. יש לי הרבה מטרות קטנות בחיים. אני רוצה להצליח, אני רוצה שיאהבו אותי, אני רוצה לטייל בעולם, אני רוצה שתהיה לי משפחה וילדים, אני רוצה לתרום למדינה, אני רוצה לתרום לחברה, אני רוצה ורוצה ורוצה. כל זה טוב ויפה - אבל כל אלה מטרות שהוכוונתי אליהם מגיל קטן. כאילו, אתם מכירים מישהו שלא רוצה אחת מהמטרות האלו? (אחת, שילוב או אפילו כולן..) מה זה נותן לי ? למה אין פה משהו גדול ונרחב מזה ? אני גם לא מדבר במושג של הדת. במקרה אני מגיע מבית שומר מסורת במידה ("מסורתי" מה שנקרא בלשון העם) ואני מבין דבר או שניים בענייני דת. אלוהים זה לא התשובה, כפי שאני רואה את זה, אלוהים הוא השאלה הכי גדולה. מעריך ומוקיר מאוד את הדת, אבל אני בטוח ששם לא טמון הפתרון למה שאני מחפש. ושוב לעניינו - הרבה אומרים לי שזו התחושה בד"כ אחרי הצבא. טריים, חושבים על הכל, לא ממש מחובר למציאות. אני מרגיש ככה, למען האמת,מאז שאני זוכר את עצמי כחושב בצורה בוגרת... לפחות מכיתה יא'/יב', משהו בסגנון. ושוב, מעולם לא התלוננתי על זה, מעולם לא נתתי לדבר להפריע. אבל תמיד חשבתי על זה, וכרגע אני חושב שכן יש לי מטרה מסוימת. המטרה שלי היא לגלות מהי המטרה שלי. לחפש, לשבת, לחקור ובסופו של דבר לגלות. השאלה היא - איך אני אעשה זאת? זה מוביל אותי לסוגיה הבאה שלי. שוב, תרגישו חופשי לעצור אותי במידה ואני מתרחק מהנקודה. נבהיר כמה דברים מראש. אם החברה המקובלת הייתה שופטת אותי, אני בסה"כ במצב בסדר. סיימתי תיכון עם בגרות מלאה ושירות צבאי מלא כמפקד. המצב עם המשפחה גם בסדר, יש לי תחביבים שלא שונים מכל אדם אחר (מוסיקה, מחשב וכו') , יש לי חברים טובים וטובים פחות.. המצב עם בנות המין השני לא שפיר כלל וכלל, אבל אני משתדל לא לקחת את זה יותר מדי קשה. אני מניח שגם זה קורה. אני אפילו אוסיף ואומר שיחסית לגילי, חוויתי הרבה יותר חוויות מעצבות ומאלפות מאשר אנשים אחרים בגילאים כאלה, בד"כ. השאלה הנשאלת היא, למה אני מרגיש מוזר? למה תמיד כשאני בקבוצה אני מרגיש שונה? האם כל אחד מרגיש ככה, או שזה רק אני? למה אני בקושי מוצא אנשים לחלוק איתם נושאי שיחה ועניין משותפים? אלו שאלות שאין לי מענה. האם זה בגלל שאני מנסה לייחד לעצמי איזשהו מראה/סגנון/אופי שונה מכל השאר? אני בספק. בחצי מהזמן אני חושב שאני מיוחד ושונה מכולם. בחצי השני אני בטוח שאני הכי ממוצע שיש ונראה כאחד האדם. מאיפה התהפוכות האלה מגיעות? אני משתדל להשליך את המצב הזה בעיקר על הקשרים החברתיים שלי, כי אני מאמין שהם השופט הכי טוב. רק באינטרקציה עם הסביבה אתה יכול לדעת עד כמה אתה שונה מכולם. אז כמו שאמרתי מקודם , יש לי מספר חברים טובים. כמה זמן אני מכיר אותם? מספיק. האם הם באמת מכירים אותי? אפילו לא עשירית ממני. האם הם מתייחסים אלי בצורה שונה? לא, לפחות לא שאני יכול לראות. מה עם אנשים אחרים שאני מכיר? אני יכול להתחבר לאנשים די מהר. האם הם באמת יבינו מי אני ומה אני? לעולם לא יקרה, כנראה. איך אני מקשר את שני הנושאים האלו? אתם יכולים לקרוא לזה בצורה הכי פשוטה שיש : "מי אני, ולאן לעזאזל אני הולך?". כשאני מסתכל על כל הטקסט עכשיו, זה המשפט שמסכם אותו בצורה הטובה ביותר. אולי לא הגיע עדיין אירוע רציני בחיי שיכוון אותי למקום שאני צריך ללכת בו. אולי.. אבל השאלה היא, אחרי שיש לי את הידע הזה והמחשבה הזו, האם אירוע שכזה לא יהיה מעין בדיה ? אשליה שבעצם רק תסיח את דעתי מהמחשבות האמיתיות שלי. בין אם זו תהיה מישהי שאתאהב בה, דבר שאצליח בו או דבר חדש בחיים שאגלה. למען האמת, אני די בטוח שכבר חוויתי אירוע כזה כבר, והוא אכן שינה אותי, אך רק לתקופה זמנית. לאחר אותה תקופה חזרתי למחשבות הסדירות... יש פה הרבה מלל. סביר להניח שלא כתבתי הכל בצורה ברורה לכן אני לא מצפה שכולם יבינו בדיוק את הכוונה שלי.. אני מבקש לא ללגלג ולא להשוות אותי לכל מיני דברים מצחיקים כאלו או אחרים. מה שכתבתי היה על ליבי במשך שנים מספר ועצם הכתיבה פה מאוד עזרה לי. מוזמנים לקרוא, להגיב כאוות נפשכם, רק שוב, קחו בחשבון שזה נושא מאוד חשוב לי ואני די רגיש כלפיו. תודה רבה, ותודה שיש פורומים באינטרנט שאפשר לחלוק רגשות כך. שנה טובה.