מי היה מאמין

[thom68]

מי היה מאמין

אז שוב אני פה... קשה לי להאמין שאני כותבת פה, אבל כניראה שזה המקום היחידי שאני יכולה להיכנס לכתוב בלי להתחשבן אם אף אחד...המקום היחידי שאני מרגישה שלא משנה מתי - יבינו אותי... ויחד עם זה אני לא מבינה למה אני צריכה את הכתיבה הזו... אני בסדר, אני מתמודדת, הבנתי, קיבלתי ...כבר הפכתי "ממוכית" להתמודדות עם אובדן...וקיבלתי את המוות..ואני ממשיכה הלאה...נתפסת בחיים - כמו שכולם פה מציעים...ויש לי ימים כאלה וימים שיותר כאלה...אז מה לעזאזל קורה לי עכשיו... יום הזיכרון הרי בחודש הבא בכלל...אבל אתה אצלי בראש כבר חודש וחצי... אתה ובסבתא וסבא...ואני הרי מתעקשת לא לחשוב על המתים..לחיות את החיים..אז למה כל כך קשה לי ...למה הגעגועים האלו כל כך חזקים עכשיו...כל כך כואבים... אחי, עוד לא הגענו אפילו למצב שאוכל בצחוק לקרוא לך "אחי"...הרי רק התגייסת ואפילו לא הספקתי לראות אותך במדים - רק בתמונות...ו"אחי" מתחילים לקרוא הרי תוך כדי שירות...זו כל כך מונח צבאי...ואתה אפילו לא הספקת להבין אותו ולהשתמש בו... אבא עידכן אותי על המכתבי הזמנה לכל הטקסים שהוזמן אליהם...כאילו שזה איזה טקס חלוקת אוסקר...איזו חשיבות יש לטקסים האלו...ואתה הרי אינך...WHO GIVES A SHIT ABOUT THESE TKASIM שירים, קטעי קריאה...ויעברו לסדר היום...ואנחנו נלך לישון, נקום בבוקר..ונעבור עוד יום בלעדיך...נזקין עוד יום, נאכל עוד פלאפל, נעשה עוד שיחה בנייד, נלגום עוד בירה...ואתה ..אינך... לא תבוא לטקס, לא תאכל פלאפל ( במילא לא אהבת) לא תתקשר בנייד יותר לאף אחד ולעולם לא תלגום איזו בירה... כל כך מתגעגעת. אחותך,

 

[liat1953]

כאן המקום -תמיד

גם אם הולכים,קצת מרימים את הראש וממשיכים כשמרגישים שנופלים ,מעיק וכואב עד מאד זהו המקום. את כל כך צודקת עם המכתבים המציפים אותנו בדואר,כל יום הזמנה לטקס אחר,את מי זה מענין בכלל,האם זה בא להקל?בשביל מה זה טוב?הרי מי שהיה ואיננו לא יהיה שם פתאום,לא יקבל שום אות או דרגהאו אולי איזה תואר שלא הספיק לקבל....אך כך הם מרגישים שהם עם המשפחה...גם אני מוותרת על התקופה הזו שהתיבה מוצפת בהזמנות..שגם מבשרת את הימים לקראת האזכרה. ויום הזכרון שהשנה הוא שבועיים בדיוק לפני האזכרה כל כך כבד בנשמה,כל כך לא נתפס,כבר שבע שנים בלעדיו והוא חסר יותר ויותר,הזמן כמו שהבטיחו לנו פעם אינו מרפא רק מגביר את הגעגוע. שולחת לך חיבוק,ודאי שרחוק מהמשפחה ומהחברים יותר מקשה להתמודד עם האובדן. כאן איתך תמיד אמא של ניר המתגעגעת עד כאב.

 

[שרון123]

כל כך קשה לאבד אח אהוב../images/Emo201.gif

גם אם יש עוד זמן עד יום הזיכרון, כל התקופה הזאת של רצף החגים, היא קשה ומעוררת זכרונות וגעגועים. רוצה לכתוב ממה נפטר אחיך?

 

[yamkachol]

thom68 יקרה, קראתי ודמעות מלאו את עיני,

את מקסימה ואת צודקת. יש עינינים שבמוח , בראש, ויש דברים שבלב , ברגש, בנשמה. את מומחית ב"מוח", אך ברגש - זה תהליך איטי יותר, וזה באמת לא מובן - הניגודיות שאת מוצאת, אך זה חלק מההיתמודדות עם האובדן. זה לא נתפס. זה מופשט ברגש, בנשמה - אפילו שבמוח זה מובן, מוחשי. כך אני גיליתי זאת אצלי. האובדן הינו קשה איום ונורא, ואולי אם תזכרי בדברים הכייפים שלכם ביחד, במה שאהבת בו, זכורנות נעימים - זה יקל עליך כמעה. כל טוב לך, והרבה שלוה ורוגע.