כל בוקר קצת
New member
מי הפך את שמחת פגישתנו לעיצבון הפרידה הנוקב?
אני גרועה בסופים. ממש. לא יודעת איך לסכם דברים גדולים באמת, מתקשה לשחרר אותם הלאה לדרכם. אבל הנה מגיע סוף כזה. עוזר לי לחשוב שאולי הוא זמני... הפורום הזה היה חלק מרכזי מאד בחיי בשנים האחרונות. בדיוק שש שנים מאז נכנסתי לנהל אותו, בחנוכה ישן אחד, ואני לא חושבת שיש עוד הרבה דברים ששרדו בחיים שלי תקופת זמן משמעותית כל כך. זה אומר הרבה. אז מה היה הפורום בשבילי? אולי הכי פשוט לומר - בית. דווקא בתוך המרחב האינטרנטי הקר והמפחיד, מצאתי פה מקום של רוגע. מקום להתבטא, לכתוב את אשר על ליבי, להשאיר לעצמי סימני דרך מתועדים כדי שיהיה לאן לחזור. הארכיון פה אוצר בתוכו כל כך הרבה ממני, הרבה רגעים של צחוק, בכי, שמחה, אכזבה, התרגשות, כעס, אהבה, בלבול, הבנה, הזדהות, כל כך הרבה מילים ואינספור מנגינות. גדלתי פה. השנים עשו בי את שלהן, והמדהים הוא שהכל מתועד... למרבה המזל, גם לאחר סגירת הפורום - הארכיון יישאר, ובתור מכורה ותיקה, אין לי ספק שמדי פעם אחזור אליו ללקט זיכרונות... ובעיקר, והכי חשוב, תמיד ידעתי שיש בשביל מי לכתוב, מעבר לצורך שלי לשחרר את הסערות אל המקלדת. אתם. אתם שנתתם כוח, ורצון לכתוב עוד, ולהבין עוד, ותמיד ידעתם להגיד מילה טובה, ופתחתם לי פתח אל העולמות שלכם בכתיבה שלכם. אתם, שחלקכם נכנסתם לחיי בכזאת טבעיות ובכזה עומק, שלפעמים אני תוהה - מה אם לא הייתי שומעת את "תחרות כלבים" באותו טרמפ גורלי... באותה מידה שאני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלי המוזיקה של אביתר ומה שהיא עשתה ועושה לי, כך אין לי אפשרות לדמיין את חיי במצב בו דרכינו לא היו נפגשות. אז קצת כואב לי עכשיו, אבל בלב שלם אני יכולה לומר: היה שווה. ידעתי פה כל כך הרבה תקופות, וכל כך הרבה אנשים עברו והתחלפו כאן, והפורום קיבל אופי שונה כל פעם. אבל תמיד, לאורך כל השנים והתקופות והחברויות השונות, תמיד הוא היה פינה של שקט שבה ידעתי שאפשר להסתדר גם בלי להסביר. וגם בלי להסביר, יהיה מי שיבין. אני מדפדפת אחורה בזיכרון, ומסכימה להאמין לעצמי שזה לא הדימיון הרגשני שלי הפעם. באמת קרו פה דברים גדולים. אז מוזר להיפרד, מוזר לתת לבית להצמיח סביבו סורגים, מוזר להניח לכל מה שהיה ולהבין שכבר אין לו מקום עכשיו. אבל מה לעשות שרמת הפעילות פה כבר לא מה שהייתה, ולאור העובדה שלא אמורות להיות הופעות בקרוב, הגענו למצב של אין ברירה. אני מקווה שיגיע הזמן שבו נוכל שוב לחזור לכאן, ומקווה שכולכם תגיעו כשזה יקרה... איך אמר המשורר... אפשר לראות ימים אחרים, אחרים.
תודה לכל מי שהיה פה חלק, ותודה לאביתר, ותודה לאל ממש מזמינה אתכם להיפרד, כאן בתגובות, אם תרצו חג שמח ולהתראות!
מיכל (כבר לא) מנהלת פורום אביתר בנאי
אני גרועה בסופים. ממש. לא יודעת איך לסכם דברים גדולים באמת, מתקשה לשחרר אותם הלאה לדרכם. אבל הנה מגיע סוף כזה. עוזר לי לחשוב שאולי הוא זמני... הפורום הזה היה חלק מרכזי מאד בחיי בשנים האחרונות. בדיוק שש שנים מאז נכנסתי לנהל אותו, בחנוכה ישן אחד, ואני לא חושבת שיש עוד הרבה דברים ששרדו בחיים שלי תקופת זמן משמעותית כל כך. זה אומר הרבה. אז מה היה הפורום בשבילי? אולי הכי פשוט לומר - בית. דווקא בתוך המרחב האינטרנטי הקר והמפחיד, מצאתי פה מקום של רוגע. מקום להתבטא, לכתוב את אשר על ליבי, להשאיר לעצמי סימני דרך מתועדים כדי שיהיה לאן לחזור. הארכיון פה אוצר בתוכו כל כך הרבה ממני, הרבה רגעים של צחוק, בכי, שמחה, אכזבה, התרגשות, כעס, אהבה, בלבול, הבנה, הזדהות, כל כך הרבה מילים ואינספור מנגינות. גדלתי פה. השנים עשו בי את שלהן, והמדהים הוא שהכל מתועד... למרבה המזל, גם לאחר סגירת הפורום - הארכיון יישאר, ובתור מכורה ותיקה, אין לי ספק שמדי פעם אחזור אליו ללקט זיכרונות... ובעיקר, והכי חשוב, תמיד ידעתי שיש בשביל מי לכתוב, מעבר לצורך שלי לשחרר את הסערות אל המקלדת. אתם. אתם שנתתם כוח, ורצון לכתוב עוד, ולהבין עוד, ותמיד ידעתם להגיד מילה טובה, ופתחתם לי פתח אל העולמות שלכם בכתיבה שלכם. אתם, שחלקכם נכנסתם לחיי בכזאת טבעיות ובכזה עומק, שלפעמים אני תוהה - מה אם לא הייתי שומעת את "תחרות כלבים" באותו טרמפ גורלי... באותה מידה שאני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלי המוזיקה של אביתר ומה שהיא עשתה ועושה לי, כך אין לי אפשרות לדמיין את חיי במצב בו דרכינו לא היו נפגשות. אז קצת כואב לי עכשיו, אבל בלב שלם אני יכולה לומר: היה שווה. ידעתי פה כל כך הרבה תקופות, וכל כך הרבה אנשים עברו והתחלפו כאן, והפורום קיבל אופי שונה כל פעם. אבל תמיד, לאורך כל השנים והתקופות והחברויות השונות, תמיד הוא היה פינה של שקט שבה ידעתי שאפשר להסתדר גם בלי להסביר. וגם בלי להסביר, יהיה מי שיבין. אני מדפדפת אחורה בזיכרון, ומסכימה להאמין לעצמי שזה לא הדימיון הרגשני שלי הפעם. באמת קרו פה דברים גדולים. אז מוזר להיפרד, מוזר לתת לבית להצמיח סביבו סורגים, מוזר להניח לכל מה שהיה ולהבין שכבר אין לו מקום עכשיו. אבל מה לעשות שרמת הפעילות פה כבר לא מה שהייתה, ולאור העובדה שלא אמורות להיות הופעות בקרוב, הגענו למצב של אין ברירה. אני מקווה שיגיע הזמן שבו נוכל שוב לחזור לכאן, ומקווה שכולכם תגיעו כשזה יקרה... איך אמר המשורר... אפשר לראות ימים אחרים, אחרים.
