שמעי, טורי
כולנו נמות בסוף. למה למהר? ממה שאת כותבת כאן לעתים אני יותר מבינה את הכמיהה שלך למוות כמין רצון שהסבל יסתיים. כלומר, אם אפשר היה להבטיח לך שחייך יהיו ללא סבל ולא תכאבי אבדות יותר לעולם, כנראה שלא היית "חיה בתקווה למות". סוג חשובה שכזה מאוד אופייני לאנשים שמוקד הכוח בחייהם הוא חיצוני, הם מגיבים לאירועי החיים ומרגישים חסרי שליטה במקרה הטוב וקורבנות במקרה הרע. חוסר שליטה ותחושת קורבנות הם מלכודות שקשה מאוד להחלץ מהם. למה אני אומרת מלכודות? כי עם כל זה שממש סובלים שם, קשה לוותר על העמדה הזו שמפילה את *כל* מה שעובר עלי החוצה - אל מישהו או משהו אחר. יש משהו מאוד 'מרגיע' בלדעת שיש היכן לתלות את האשם ושלא את אחראית למה שקורה. הפרדוקס הוא שבאופן לא מודע בעליל האלטרנטיבה נחווית כהרבה יותר מאיימת. ומהי האלטרנטיבה? האלטרנטיבה היא מוקד כוח פנימי... שעל הנייר נשמע טוב, אבל בפועל הוא מקפל בתוכו נטילת אחריות לתגובות שלי לאירועי החיים. לא אחריות לעצם קיומן של רגשות - אלו לא שואלות אותנו ועולות אל פני השטח עם כל הליגיטימציה בעולם - אלא אחריות להתנהגות שלנו בעקבות הרגשות, או היכולת שלנו לקבל ולהבין - גם אם אנחנו לא רואים זאת כרגע - שיש יותר מפרשנות אחת לכל סיטואציה. אנשים עם מוקד כוח פנימי, עם כל הרגישות שלהם ועם כל היכולת לשאת ולחוות את כל קשת הרגשות יודעים עוד משהו. הם יודעים להפריד בינם לבין העולם. הגבולות יותר ברורים להם. הם לא רק יודעים להבדיל בין "אני" לבין "לא אני" במונחים של הוויה, אלא גם יודעים שיש ביכלתם לקחת אחריות רק לגבי מה שנחשב "אני". הם גם יודעים שעמדת כוח פנימית לא משנה את העולם. סבל היה וכנראה ימשיך להיות היכן שיש אנושות. עמדת כוח פנימית משנה את הגישה שלך למה שמתחולל סביבך. את מתחילה להבין שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחבילה הזו שנקראת 'חיים' ובמקום לכלות אנרגיות במטרה למגר אותו מהעולם, את מפנה אותן אנרגיות לחיזוק גבולות האני. נשמע קצת מדע בדיוני? לפעמים נורא קשה לי להעביר את מלוא משמעות המסר בכתיבה... ויש לי עוד הרבה מה להגיד על למה הבחירה הראשונית לשנות את העולם, למרות שאינה ריאלית, היא נתפסת כעדיפה... אני רק מקווה שלפחות זה יעורר איזו חשיבה אצלך ואולי דיון פורה פה.
